מה שכן, בתואר השני במחשבים מצאתי את עצמי במקום מוזר. המבחנים היו קשים מאוד. למה קשים? היה לי שוק כשעברתי מפיסיקה למחשבים. בפיסיקה, אם הבנתי את החומר (וזה היה המצב, לפחות הבנתי מספיק), יכולתי פשוט לענות על השאלות שבמבחן. לא היה עוד מכשול בין ההבנה לבין פתרון המבחנים. בקורסים במחשבים זה לא היה כל כך פשוט. להבין בכלל לא הספיק. עוד חידה בטכניון – מדוע. מדוע המבחנים כל כך קשים בפנים עצמם. לא כי החומר קשה (הוא קשה – אבל נניח שמתגברים על זה). המבחן קשה. כי הוא tricky. כי הוא נטפל לפינות הקטנות והאפלות ביותר של החומר. בין ההבנה של החומר להצלחה במבחן, ובלימודים, רב המרחק. אולי זה ככה כי יש הרבה תלמידים ולא רוצים לתת ציונים גבוהים לכולם.

כך או כך, היתי חייבת להוציא ציונים גבוהים מאוד, כי המלגה שלי היתה תלויה בזה, ואני אוהבת מלגות. לכן מצאתי את עצמי מפתחת את המיומנות שנקראת הצלחה במבחנים. על זה אני כותבת את הקטע הזה. לא מדובר ברמאות משום סוג, וגם לא בשום שטח אפור. אבל בכל זאת, כדאי להיות כנים. מבחן הוא “פלנטה אחרת” (מתנצלת על ההקשר). במבחן יש זמן קצר מאוד, להגשים משימה חשובה מאוד (נניח), והמכשול הוא לפעמים גדול מאוד. ברגע שהגדרתי את זה כך, התחלתי להתמחות בתחום הזה. ממבחן למבחן למדתי איך להצליח במבחנים. הפקתי לקחים ברמות צבאיות. בדקתי את עצמי בכל רגע: איך התפקוד שלי כרגע? האם אני במקסימום? עד שהגעתי לרמה של אומנות. והציונים שלי היו הכי גבוהים שיכולתי להשיג, בזה אני בטוחה (שזה כמעט הכי גבוהים שאפשר להשיג בכלל). אני לא חושבת שככה זה צריך להיות במבחנים. שחוץ מלדעת את החומר צריך עוד כל כך הרבה. אבל כנראה שבעולם התחרותי של היום זה המצב. אז אני אנסה לפרט מה עשיתי.

הכנה מושלמת

הזהרתי, אין פה רמאות. בשביל להצליח במבחן בודאות (לא במזל) צריך לדעת את החומר. היטב. מעולה. את כל החומר. קראתי את הספרים תמיד, cover to cover, ולא הסתפקתי בסיכומי השיעורים. כמובן שהלכתי לשיעורים. כל מה שלא הבנתי, רשמתי לעצמי בצד, וטרחתי לברר. בספר, אצל הסגל, עם סטודנטים אחרים. אם לא הבנתי משהו בשיעור, וידעתי שהגעתי מוכנה לשיעור, כך שאני אמורה להבין – לא ויתרתי לסגל, וגם לא התביישתי, ושאלתי שאלות. ביצעתי את המטלות וגם כאן וידאתי שאני מבינה את הכל. אם היה צורך, ולשמחתי בד”כ לא היה – קראתי חומר נוסף. זה נראה כמו הרבה עבודה, וזה אכן הרבה עבודה, אבל לקרוא את כל החומר לא לוקח יותר זמן מאשר לקרוא חלק ממנו, ולהזיע כדי להבין את החלק הזה. לפעמים קל יותר לקרוא הכל בצורה מסודרת. לפעמים (קורס קומפילציה…) יצא שהשקעתי עשירית זמן מאחרים – קראתי את הספר תוך כמה ימים ואז כל השאר רץ, במקום להזיע כל הסמסטר ולנסות להבין מהסברים חלקיים בחוברות. בשיעורים הרבה פעמים הגעתי למסקנה שלא כדאי לכתוב – הכל כתוב בחוברת ובספר, ועדיף להתרכז ולהבין. במקרים נדירים שבהם החומר היה קשה לי במיוחד, חזרתי אחורה לקרוא חומר בסיסי יותר.

הבנה מהם המכשולים

חוץ מזה, סימנתי את האויבים: מה מפריע לי במבחנים? מה מונע ממני לעשות כמיטב יכולתי? היו כמה מכשולים כאלה. אחד היה הריכוז. הפריע לי אם הבוחנים דיברו בינהם (עוד עוולה של האוניברסיטאות), הפריע לי אם אנשים עשו רעש לידי כמו קינוחי אף אינסופיים או לעיסה רמה של תפוח. גורם שני היה המתח. מרוב מתח היה לי קשה לחשוב. גורם שלישי היה ששנאתי לבדוק. ורביעי היה שלאחר זמן מסוים במבחן, הרגשתי שהוא נגמר, ומה שלא הספקתי עד כה, אין סיכוי שאספיק. אז היו לי ארבעה אויבים לחסל. ויצאתי למשימה. המטרה שלי היתה להגיע לתפקוד מושלם במבחן: לא משנה אם בראד פיט על ירקוד לי סלסה על השולחן, לא משנה אם הבוחנים ידברו ללא הפסקה בקול רם, לא משנה אם זה מבחן קשה, לא משנה אם הזמן עומד להגמר – אני אהיה שלווה ומרוכזת ב – 100% ולא אפסיק לחשוב, להיות יצירתיות וגם לדייק. אם יהיה לי את זה, אני אגיע לציון המקסימלי האפשרי עבורי – ובהרבה פעמים זה יהיה 100.

התמודדות בזמן אמת

אחד הכלים העיקריים שלי היה התבוננות. כמו צ’יטה שלא מורידה את עיניה מהמטרה. כל הזמן בדקתי מה שלומי בזמן המבחן. אם הרגשתי עצבנית, עשיתי תרגילי נשימות, תוך כדי שהמשכתי לפתור. אם שמתי לב שתשומת הלב שלי נודדת לרעשים בחדר – החזרתי אותה למבחן. אם שמתי לב לקולות בראשי שמציעים לי לא לבדוק את המבחן, כי במילא לא נשאר הרבה זמן – התעלמתי ובדקתי. אם נשאר מעט זמן ונשארה לי שאלה גדולה לפתור – עשיתי שני דברים במקביל: חשבתי על פתרון וגם שמרתי על עצמי לא להכנס ליאוש ותסכול. זה נשמע כפייתי – זה היה די כפייתי. “ישבתי לעצמי על הראש”, צמוד צמוד, ושמרתי להיות כל הזמן בקו הנכון.

הכנה נפשית לפני המבחנים

ידעתי שהבסיס לכל זה חייב להיות חיובי. זה משחק מטורף שלקחתי על עצמי, ולא רציתי לסבול ממנו יותר מדי. רציתי להיות במצב רוח טוב. לכן עשיתי דברים שעוזרים למצב רוח טוב. הרבה פעמים אפיתי עוגה בבוקר המבחן. שמעתי מוסיקה שאני אוהבת. עשיתי ספורט. היום ללא ספק היתי מתרגלת התמקדות, אבל אז לא הכרתי אותה. אז פשוט דאגתי לכך שאהיה במצב רוח טוב. אם הרגשתי מתוחה, ניסיתי לבדוק ממה המתח, האם יש משהו מסוים שלא למדתי מספיק טוב, ואם כן, חזרתי עליו.

איך אימון אישי עוזר לישם את זה

כאשר למדתי בטכניון כבר היתי אחרי שנים רבות של אימון לעצמי ואימון לאחרים. ידעתי היטב איך ליצור לעצמי את המצבים הנפשיים-רגשיים-מחשבתיים שאני מעוניינת ליצור. רציתי בעיקר להעביר את המסר שזה אפשרי, מנסיון. ואם אתם רוצים, אני יכולה, כנראה, לעזור לכם להשיג את המטרות שלכם בתחום הזה.

טעיתי. זה הפריע לו מאוד. הוא צפר, נסע צמוד מאחורי כמה רחובות, ואז כשהאטתי ונתתי לו לעקוף – עקף ונתן ברקס חזק לפני. בשלב הזה כבר נסעתי לאט למדי, מתוך תחושת סכנה, ורק בגלל זה לא התנגשתי בו. לסיום הוא הסתובב אחורה בפראות ונסע משם בחריקת צמיגים.

הפעולות שלנו תואמות את התפיסה שלנו

מה שאנחנו עושים תמיד תואם ב – 100% את תפיסת המציאות שלנו. מנחה באחד הקורסים בלנדמרק אמר פעם: גם אם אתם רואים מישהו יושב וחותך חתיכות מהרגל שלו – הוא עושה את מה שנראה לו כצעד הנכון ביותר לטובתו. לפי תפיסת המציאות שלו, כמובן. ללא ספק, בתפיסה של הנהג הזה אני היתי אדם מרושע וגס רוח שחתך אותו בפראות בצעד אלים, וההתנהגות שלי מצדיקה רדיפה ונקמה, עד כדי תאונה שתגרור את שנינו לבית המשפט, ותעלה לו זמן וכסף. גם הפעולות שלי תאמו תפיסה מסוימת. תפיסה נינוחה ורגועה. לי לא היה מפריע אם מישהו היה נכנס במרחק כזה (לא קטן כל כך), ובתפיסה שלי זה מרחק סביר להכנס בו. זו תפיסה. גם אח”כ הפעולות שלי תאמו תפיסה מסוימת. התפיסה שלי היתה שמופעלת כלפי תוקפנות. אבל בהתחלה הוא רק נהג קרוב אלי. משהו לא נדיר במיוחד. אולי אם היתי בן עשרה או גבר, לא היתי חשה שום דבר מיוחד בהתנהגות שלו. בתפיסה מסוימת היא אולי היתה משעשעת אותי, או מעוררת בי רחמים על מצב הרוח הלחוץ והתוקפני שבו אני מתארת לעצמי שהוא חיי את חייו.

אשליית המציאות

“אשליית המציאות” היא כזו: אנחנו חושבים שאנחנו פועלים בהתאם למציאות סביבנו. אפלטון תאר זאת כך: אנחנו חיים בתוך מערה, וכל מה שאנחנו יודעים על העולם החיצוני הוא מתוך הצללים שאנחנו רואים על קירות המערה. אנחנו לא רואים את המציאות עצמה. וזה כך במידה רבה. איך אנחנו יודעים מה המציאות? דרך החושים. אבל החושים שלנו מוטעים בקלות רבה כל כך ע”י התפיסה שלנו. יש אינסוף אשליות אופטיות שמוכיחות את זה. החושים מוטעים וכך אנחנו מפרשים בטעות עובדות שנראות לנו אובייקטיביות לגמרי. וכאשר מגיעים לעולם הרגש, שהוא משמעותי יותר – מה אנשים סביבנו חושבים ומרגישים – ללא ספק הקשר בין מה שאנחנו חושבים לגבי המציאות, לבין המציאות עצמה – הוא כמו שאפלטון תאר: קלוש ביותר.

כן אמרת! לא אמרתי!

מכירים את הויכוחים הזוגיים האלה? אתה אמרת כך! לא, אני לא אמרתי! אתה כן אמרת! לא נכון, לא הקשבת!
אז מי צודק? האם הוא אמר את זה או לא? אי אפשר לדעת, אבל אם הויכוח לא היה מזמן, כנראה שהאדם זוכר את מה שהוא אמר. מה שמעניין פה הוא שבן הזוג הזוג שמע דברים אחרים לגמרי ממה שנאמרו. זו לא בעיית שמיעה: זו תפיסה שמשפיעה על השמיעה שלנו. על כל הקליטה שלנו בכל החושים.

אנחנו בטוחים בתפיסות שלנו

התחושה שלי היתה כל כך קשה כלפי הנהג הזה. לא היה לי שום סימן שאלה. היה ברור לי שהוא ניסה שאתנגש בו. שהוא התנקם בי. ממש פחדתי ממנו. אבל מה אני יודעת עליו? כמעט כלום. לא ראיתי את פניו. אולי הוא עצר פתאום כי נפלה לו הסיגריה על הרגל? אולי הסתובב משם כי טעה בדרך? והנה אני גם מניחה שזה גבר. אולי זו היתה אישה?

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה אנשים אחרים סביבנו חושבים ומרגישים. וזו שטות. כי הם עצמם לא סגורים על מה שהם מרגישים וחושבים. זה מורכב כל כך. אדם יכול להרגיש באותו הזמן עשרה דברים שונים. וסותרים. אנחנו רוצים עבודה חדשה, וגם לא רוצים אותה. רוצים להתקדם בעבודה וגם אוהבים את הנינוחות שבתפקיד הנוכחי. כועסים על בן הזוג ואסירי תודה בו זמנית.

קשר טבעי מאוד

הקשר בין התפיסה לבין הפעולות הוא טבעי מאוד: אנחנו לא צריכים להתאמץ כדי לפעול בהתאם לתפיסה שלנו. זה פשוט זורם כך. אם אנחנו תופסים את בן הזוג כנדיב, נהיה נדיבים כלפיו – ללא מאמץ. כמו בתחילת קשר רומנטי. אם אנחנו תופסים את אנשים כמלאי רצון טוב כלפינו – ניהנה איתם ונעבוד יחד היטב. באופן טבעי.

חדשות טובות

ואלו החדשות הטובות כאן: על תפיסות ניתן להשפיע. תפיסות מושפעות אמנם גם מחינוך, ביולוגיה, תרבות, נסיון ועוד, אבל גם מהחשיבה שלנו. החשיבה הרציונלית, שהיא לגמרי תלויה בנו. והתפיסה גם מושפעת מהרגשות שלנו, כלומר מהמצב הרגשי שלנו, וגם זה דבר שאפשר להשפיע עליו. אז ברגע שהתפיסה שלנו משתנה, הפעולות שלנו משתנות באופן טבעי. זה פשוט זורם כך. וכך אימון עובד. באימון אנחנו בודקים מהן התפיסות שיוצרות את הפעולות שלנו. ואנחנו מגבשים תפיסות שונות, לאט לאט. ומשם המציאות שלנו נראית לנו אחרת, אנחנו פועלים אחרת, ומשיגים תוצאות אחרות לגמרי.

אנחנו רוצים להשפיע על ילדינו

כולנו רוצים להשפיע על ילדינו. שיהיו להם חיים מלאים ועשירים, שיצליחו, שיגשימו את חלומותיהם. הבעיה היא שלפחות חלק מהאהבה שלנו אליהם הוא מותנה. אהבה שתלויה בהשגיהם, או לפחות במאמציהם. האב הפרופסור לא מוכן לאהוב את בנו, ולרצות בטובתו, אם הוא לא עושה כלום.

זה, לדעתי, נושא הסרט. יש שרואים בו סרט על האקדמיה, ואפשר לראות בגיבור דון קישוט מודרני. אני רואה בו סרט על הקשר בין הורים לילדיהם. עד כמה אנחנו יכולים להשפיע על ילדינו, ואיך?

בסרט יש שני אבות שהתייאשו לחלוטין מבניהם. הם לא אוהבים את מה שהבנים שלהם עושים, ולא מאמינים בהם. בעבר היו להם חלומות ורצונות עבור הבנים, אך הם ויתרו עליהם. הם לא אוהבים אותם. לא רוצים בטובתם. לא בלב שלם.

חורים באמון

רובנו לא שונאים את ילדינו ולא התייאשנו מהם. אבל יש לנו חורים באמון. חורים באהבה. תחומים מסוימים שאנחנו חושבים שבהם הם לא יכולים להשתפר. הוא מפוזר, היא מפונקת. אנחנו גם מתייאשים מעצמנו. זה האופי שלי, זה הגנים, אין לי שליטה עצמית. אף פעם לא היתה לי. חוסר האמון הזה הוא מקום חלש מאוד. אנחנו כהורים, מלמדים את ילדינו את התפיסה שלנו בחיים. הם רוכשים מאיתנו חוסר אמון לעצמם.

לרכוש אמון הוא תהליך משונה: בשביל לרכוש אמון צריך אמון. בשביל להצליח צריך להאמין בכך שאנחנו יכולים להצליח, ולכן יש טעם להשקיע. בשביל להיות יכולים לאהוב את ילדינו ממש, וללמד אותם להאמין בעצמם, אנחנו צריכים להאמין בהם. עוד לפני שהם מוכיחים את עצמם, וגם אחרי הם הוכיחו שלא. אחרי שהם נכשלים. קצת כמו הרוזן ממינכהאוזן שמשך את עצמו מתוך בור עמוק כשהוא אוחז בשערות ראשו, ולא בשום דבר אחר, אנחנו צריכים לייצר את האמון הזה בילדינו ובעצמנו. אמון מתוך לא כלום. אמון לא מבוסס. זה לא קל.

אמון ללא בסיס

אמון קשור לאמונה. אחד האנשים הדתיים המעניינים ביותר שיצא לי לשוחח איתם, דתי מלומד, מוהל שיש לו גם דוקטורט מדעי וגם רקורד ספורטיבי מרשים, הודה בפני פעם שעם כל הצידוקים המדעיים (לטעמו) לקיומו של אלוהים, הבסיס לאמונה הוא בחירה. מאמינים באלוהים כי בוחרים להאמין בו. פשוט ככה. וכששאלתי את עצמי מגיל צעיר, כאדם חילוני, במה אני מאמינה – התשובה שלי היא דומה. אני מאמינה בכוחו של אדם. כל אדם. בלי צורך בהוכחות, ולמעשה – בלי אפשרות להוכיח. אמון פשוט, אמונה. אנחנו מסוגלים, אנחנו יכולים כדאי להשקיע וכדאי לאהוב את ילדינו, כי עם האמון והאהבה שלנו הם יכולים להגיע רחוק מאוד.

“אמא תקני לי!”… הרבה מאיתנו ההורים נכנסים למצוקה כשאנחנו שומעים את המשפט הזה, או את הטיעון המרכזי שמגיע איתו: “אבל לכולם יש כזה!”. השאלה מאוד נפוצה: מה עושים? איך מסתדרים עם זה? איך מצליחים לשמור על תקציב סביר, לא לתסכל את הילד יותר מדי, ואולי גם ללמד את הילד משהו על צניעות?

אנחנו פועלים נגד כוחות אדירים

זו לא שאלה קטנה. כדאי להבין שאם אנחנו רוצים לגדל את הילד שלנו למשהו שהוא לא אורח חיים סופר-צרכני, שמורכב מקניות רבות ותכופות, וקניה של כמעט כל מה שהוא רואה סביבו – אנחנו פועלים נגד כוחות אדירים. תעשיות שלמות שופכות מיליארדים מדי שנה, כדי שלא נצליח. החוקים עדיין מאפשרים פרסומות לילדים כמעט מכל כוון אפשרי, פרסומות שפונות אליהם ישירות ומלמדות אותם איך להפעיל מניפולציות עלינו ההורים, שנקנה יותר, שנקנה המון, שנקנה הכל ועכשיו. הפרסומות הללו מוכרות לילדים ולנו את האשליה שנהיה מאושרים יותר אם נקנה רק עוד את המוצר הזה. הן גם מטות את השיפוט שלנו, לחשוב שלכולם יש כזה. עובדה: לדמויות בפרסומת יש! הפרסומות הן בטלויזיה, בקולנוע, בוידיאו, בקניון, בשלטי חוצות, וגם על עטיפות המוצרים עצמם.

יצר חיובי שמושך קדימה

המשיכה לקנות עוד ועוד לא מגיעה מן הפרסומות. הפרסומות מחזקות יצר שקיים בנו מלכתחילה, משחר ההסטוריה, וזהו יצר חיובי. יצר שמושך אותנו להתקדם בחיים, לרצות להשיג עוד, ללמוד עוד, לחוות עוד. הציידים המלקטים חיפשו עוד שטחים ללקט בהם, ועוד שלל מתאים ללקט.

לפני שנים השתתפתי בקורס אימון אינטנסיבי ותובעני מאוד. קיבלנו משימות רבות שדרשו שעות עבודה בכל יום. בשיעור אחד המנחה סיפרה, שהיא מבצעת בעצמה את כל המשימות שהיא נותנת לנו. זה חרט בי רושם עמוק. זו מאמנת אמיתית, חשבתי לעצמי. היא לא מאמנת רק מתוך עקרונות או תיאוריות. היא בונה את עצמה במקביל אלינו. כל מה שהיא דוחפת אותנו לעשות הם דברים שהיא מכירה מקרוב, מעצמה. היום כמאמנת אני יודעת שבשביל לאמן חייבים להתאמן כל הזמן. נקודה. אי אפשר להחליט שאתה עצמך סיימת את העבודה בחיים, אתה כבר מושלם, ולצוות על אחרים להשתפר. זה לא עובד.

אנחנו המאמנים של ילדינו

מה שהרבה מאיתנו לא מכירים בו, הוא שאנחנו המאמנים של ילדינו. זה תפקיד שאנחנו ממלאים, בין אם אנחנו ערים לו, ובין אם לאו. אנחנו יכולים לעשות עבודה טובה או גרועה בתחום הזה – בכל מקרה נאמן אותם למשהו. הם צופים ולומדים. הורים מעשנים, מסבירים לילדיהם מדוע גרוע לעשן, ואוסרים עליהם לעשן. “אתה, עשה אחרת ממני”. “תעשה מה שאני אומר לך, ולא מה שאני עושה”. המשפט הזה מתאים בעיקר למשחקים כמו “הרצל אמר”. בחיים הוא לא עובד. הילדים לומדים מאיתנו את התפיסה שלנו בחיים, ואת סגנון הפעולה שלנו.

מה אנחנו מדגימים?

ואז הגענו לצרכנות, ובעצם לכל דבר שאנחנו רוצים ללמד את ילדינו. אנחנו לא יכולים לקנות כל הזמן, לבזבז את כל הכסף שלנו ולא להשקיע פרוטה לעתיד, וללמד אותם משהו אחר. אנחנו לא יכולים להתחרות בכל נשות השכונה למי יש מגפיים הכי חדשים והכי יקרים בכל חורף, ולצפות שהילד לא יבקש לקנות 40 “בקוגנים” כי לחברו יש 39. אנחנו לא יכולים לקנות ג’יפ רק בשביל הרושם, וכי לכולם יש כזה, וכמו שידיד התוודה “השטח היחיד שהוא מכיר הוא בין הבית לעבודה” – ולצפות שילדינו יהנו לשחק במשחקים פשוטים של פעם, ויתעלמו מצעצועי הזבל הסיניים שיש לחבריהם.

האם אנחנו מוכנים להשתנות?

יותר מזה. יתכן שגם אם נחשוב צנוע ונחיה צנוע, ילדינו ירצו לקנות המון, הכל ועכשיו. כמו שחבריהם מקבלים. השאלה היא אם אנחנו עצמנו מוכנים להתפתח. לעבור מעבר לנטיות הטבעיות שלנו. אולי לא רק בתחום הזה. לצעוד צעדים אל מעבר לאזורי הנוחות. לאתגר את עצמנו באתגרים חדשים, ללמוד מהחיים ולא להיות מקובעים. כי הרי זה מה שאנחנו דורשים מהם או מאחלים להם: להיות מסוגלים להשתנות, להתפתח, ללמוד. לצעוד מעבר לנטיה שלהם לבקש המון ולהיות רכושניים מדי. אנחנו רוצים שיצעדו קדימה. ואת היכולת לצעוד קדימה הם לומדים מאיתנו, או לומדים מאיתנו שלא. שלא כדאי. שאי אפשר.

נכון. הם רוצים. ואנחנו רוצים דברים מסוימים שלא מיטיבים איתנו, כמו לעשן או לקנות המון. אז מה עכשיו? זה חיפוש משותף. איך מביאים יותר משמעות לחיינו, יותר עשיה וחום אנושי? ולא יעזור לצעוק: “קדימה”. אלא רק: “אחרי”.

איזה כיף שמתאים לך להתנסות בהתמקדות!

יש שלוש אפשרויות:

מפגש התנסות אישי

התנסות קבוצתית בהתמקדות – 3X3

סדנת אימון של יום אחד – בוסטר – עם טעימה קטנה של התמקדות.

ובכל מקרה אני מבטיחה עבודה משמעותית וטובה על נושא בחייך, גם אם תבחר לא להמשיך בטכניקה הזו.

הדבר הבולט ביותר שהבחנתי בו הוא העדרו של הכעס בחיים שלי.
מוזר שגם כשהערתי לבן זוגי על משהו, או נכנסתי לאיזה עימות עם אחת הבנות,
היה בי חלק שהבין שאני כאילו משחקת תפקיד, ולא ממש כועסת….
בחלק מהפעמים היה לי חיוך בזווית הפה תוך כדי, כאילו הקראתי שורות בסצנה מוכרת לכולנו.
אבל הפעם לא ממש התכוונתי לזה…
זה אפילו הצחיק אותי קצת תוך כדי.

לא רבנו בחופשה

המון פעמים הרגשתי נינוחה מאוד, כאילו הדברים לא ממש יכולים לטלטל אותי, והעוצמה השלילית שלהם פחותה.
(גם כשבן זוגי אמר לי דברים די קשים פה ושם, בעבר לא הייתי שוכחת את זה והייתי “הולכת” עם זה ימים או שבועות בבטן).
עברנו יחד חופשה חווייתית מאוד, והרגשתי איך היכולת שלי להיות נוכחת ולספוג את החיובי במקום לחשוש ממנו, בהחלט גדלה ומתפתחת.
אפילו “שכחנו” לריב, שזאת היתה הרוטינה הקבועה שלנו בכל אחד מהחופשות והטיולים….
מה אני אגיד לך, זה היה ממש טוב!! (ויש לזה גם השפעה בעוד תחומים תנחשי לבד…חחחח)

היה לי שיפוט על משתתפים בקורס

אני מרשה לעצמי לשתף אותך בשינוי שחל בדעה שלי לגבי חלק מהמשתתפים בקורס. אם היה בי שיפוט כלשהוא פה ושם,
הוא פשוט התפוגג כשהרשיתי לעצמי לראות חלקים נוספים אצלם, ופתאום גם הם שינו את יחסם אלי.. (הא!)
אני מוצאת את עצמי לומדת מכל אחד מהשותפים בקורס וזאת חוויה מעולה בשבילי.

ויש עוד הרבה. אני מודה לך מאוד מאוד שאפשרת לי לקחת חלק בקורס הזה.
אפרת

תגובה גופנית מיידית

כל הגוף שלי נהיה חם. התחלתי להתווכח, לנסות להסביר את עצמי מדוע סירבתי. וגם לא ידעתי בכלל שהנושא היה גדול כל כך. והשיקול שלי לא היה סתמי בכלל. ומה פתאום הוא פספס בגללי. הוא אדם בוגר שעושה את הבחירות שלו.

הרגשתי שאין לי עם מי לדבר. החבר הזה לא מקשיב לי כלל, נעול לגמרי בעמדות שלו, מאשים אותי בעצם ברשעות. הרגשתי גם תסכול ויאוש, שהקשר שלנו נתקע לנצח. עם האשמה כזו כלפי וחוסר הקשבה כבר אין לי מה לעשות. לא הבנתי ואמרתי לו שאני לא מבינה איך הוא מניח דברים כל כך רעים לגבי, במקום להניח שזו היתה אי הבנה.

בנקודה הזו כבר ידעתי שאני לא במיטבי וכדאי להפסיק את השיחה. היתי על סף בכי ואמרתי לו שאני מציעה שנעשה הפסקה ונמשיך אח”כ. כאן הוא החל להתרכך. הוא אמר שהוא מבטיח לי שהוא ימשיך איתי את השיחה עד שננקה את האורווה לגמרי, וקם וחיבק אותי.

תסכול ויאוש

יצאתי למכונית ופרצתי בבכי של תסכול ויאוש. הרגשתי שאיבדתי חבר, ולא הבנתי איך אירוע שחשבתי שהיה קטן, מקלקל חברות גדולה. אחרי כמה דקות שנגעתי בתחתית הזאת, זה נעלם. פתאום ראיתי את העניין כפי שהוא: שני אנשים שכועסים עלי, זה הכל. אחד חבר טוב, ואחד אדם שחלף מחיי לפני שנים. אז מה? אז הוא כועס עלי. אז הוא לא הבין את השיקולים שלי, לא הסכים איתם אולי, לא טרח לשאול, חשב אפילו שעשיתי מעשה מרושע. אז מה? אני גם כנראה פספסתי סימנים לכך שמישהו נפגע מסירוב שלי. עדיין לא פשע מלחמה.

חזרתי למשרד שלו בחיוך. עכשיו גם הוא חייך ושוב הוא היה כמו שהכרתי אותו, והתחבקנו. אמרתי לו שזה בסדר שהוא כועס עלי, ושאני מקבלת את זה. הוא כבר נפנף בידיו ואמר שהוא נסוג מרוב סעיפי האשמה ומבין שהוא שפט קצת מהר… אמרתי לו כמה אני שמחה שהוא אמר לי את זה. הקשר בינינו כבר עמד למות מרוב חוסר חמצן. ואז הוא סיפר לי מה קורה איתו ועם גרושתו, ועם הבנים. ודיברנו שיחה טובה כמו פעם.

שני דברים שיצרו את השינוי

מה שהיה די מדהים פה הוא שהיה רגע שהיה נראה חסר תקוה לחלוטין. הרגע שבו החבר הזה לא הבין אותי, האשים אותי, לא הסכים להקשיב, ואני הרגשתי שאין שום דרך לגשר על אי ההבנה בינינו. הנסיון לפתור את זה בהגיון לא עבד בכלל. מה שיצר את השינוי היו שני דברים, אני חושבת. הראשון היה שאפשרתי לו להבחין ברגשותי. היתי פתוחה. תיקשרתי – מה שהוא לא עשה בכל השנים האלה. זה היה הצעד הראשון לשיחה אמיתית. השני היה משהו שמאוד קשה להסביר. זה היה בדקות הספורות שבכיתי במכונית. זה סוג של נוכחות שהוא כבר טבעי לי, אבל לא מאוד רגיל להרבה אנשים. משהו לגבי להיות נוכחות לרגשות שלי (של פגיעה ועלבון) ללא הרבה הצדקה. יש בזה משהו מן ה”לגעת בתחתית” – לחוות את הרע ביותר בלי לברוח ממנו, ואז מתחיל התהליך הטבעי של לעלות בחזרה למעלה. יש פה גם פחות הזדהות עם התפיסות – הרגשתי שהחבר הזה אטום ולא מבין, אבל לא ננעלתי את התפיסה הזו. התייחסתי אליה קצת בתור מצב רגעי שאני נמצאת בו. גם אם הוא חזק.

האם בכלל צריך לפתור כל בעיה?

ובשורה התחתונה, לא היה צריך לפתור את הבעיה שהיתה נראית כחסרת פתרון. הרגשתי שאין סיכוי לשכנע אותו שהוא טועה לגבי, ולכן הקשר שלנו נהרס. וזה ייאש אותי. אבל בעצם לא היה שום צורך לשכנע אותו. ברגע שקיבלתי את הכעס שלו, הוא עצמו התחיל להפתח לאפשרויות אחרות לגמרי. כל העניין תפס את המימדים ההגיוניים שלו – די קטנים. בטח לאחר שנים שזה כבר קרה ונגמר. וזה קרה לי בעוד מקרים. הנקודה המייאשת הזו שבה נדמה שאין פתרון דורשת שינוי חשיבה ולא עוד ועוד התחשבנות בתוך אותה מערכת חשיבה שבה אולי באמת אין פתרון.

כך אימון אישי עובד

זו אחת הדרכים שבה אימון אישי או עבודה ב”התמקדות” עובדים. זה לא שיש לי פתרונות לכל מיני מצבים מורכבים שאתם נמצאים בהם. וזה לא שאני אצליח לשנות את האנשים שסביבכם. לא יהיה בזה צורך. בתוך חשיבה אחרת ומצב רגשי אחר חלק מהבעיות נעלמות, לחלקן מופיעים פתרונות מעולים בצורה קלה, ולחלקן אולי תדרש עבודה של שנים – אבל כל הגישה לעבודה הזו תהיה שונה, אולי מהנה ביותר.

אז אין צורך להוסיף מילים. בואו למפגש מתקדם שבו נעבוד על הנושא של – הסרת חסמים לפעולה. לצאת ולעשות. אם אתם כל כך רוצים לעשות משהו, ולא עושים אותו, האם לא כדאי לעצור ולתת תשומת לב לחסם? למה שעוצר אתכם? במקום סתם להמשיך להטיח את הראש בקיר?

עבודה נפלאה עם קבוצה נפלאה של מתמקדים.

(לא מכירים התמקדות? בואו לבוסטר שינוי).

אם אין לכם שותפים לתרגול התמקדות

בואו לפגוש מתמקדים וליצור מחדש שותפויות לתרגול.

יש לכם שותפים לתרגול?

בואו יחד וקבלו מחיר מיוחד… 200 ש”ח למשתתף או 350 ש”ח לזוג שמגיעים יחד.

חיפה, 26.3, 9:00-13:00. בסטודיו נפלא ומרווח. צרו קשר לכתובת מדויקת.

למכור יותר… איך עושים את זה?

יש לכם עסק. מוצר או שירות שאתם מאמינים בו. אתם חושבים שמה שאתם מציעים יהיה טוב לאנשים רבים.

ובכל זאת, זה לא מתקדם. אתם לא מדברים עם הרבה אנשים על העסק שלכם, או שאתם מספרים מעט ולא ממש מזמינים אותם, והם לא מגיעים. יתכן שאתם לא עושים הרבה לטובת השווק, מרגישים שאתם לא טובים בזה או לא יודעים איך לעשות את זה.

אתם במצב מאוד מוכר, אבל החדשות הטובות הן שאפשר לצאת משם. אפשר להזיז את עצמכם משם. אפשר למצוא את הדרך הנינוחה והטבעית שלכם לשווק. לדבר עם אנשים על העסק שלכם, כך שהם באמת ישקלו את ההצעות שלכם וחלק מהם יקנו מכם.

בואו נעשה את זה יחד

יש ערך אדיר לעבודה בקבוצה. במקום להרגיש בודדים, מבולבלים… אתם תראו שאתם לא לבד. ואנחנו נתחיל לפזר את הערפל. נתחיל לקפוץ למים ואתם תראו שאתם שוחים. ואחרי שהקורס יגמר תוכלו להמשיך לתמוך זה בזה להצלחה של כולם.

קורס קצר של 5 מפגשים של 4 שעות כל אחד, במחיר 1000 ש”ח. ימי שני בבוקר, בחיפה. מתחילים מיד אחרי פסח – תאריכים מדויקים בקרוב.

מה נעשה בקורס?

• נלמד מעט התמקדות שהיא עבודה רגשית מעולה, שנוכל להשתמש בה כדי להתגבר על חסמים רגשיים שיש לנו בנוגע לשווק
• נבין מהם החסמים הרגשיים שלנו בנושא שווק ונתחיל להתיר אותם (ב – 5 מפגשים לא נסדר את הכל. אבל גם התחלה של התהליך יכולה מאוד להניע אתכם קדימה).
• נלמד סוג של שיחות תמיכה (מבוססות על טכניקת ההתמקדות) שתוכלו לערוך בתוך הקבוצה לתמיכה הדדית, ולהמשיך גם אחרי הקורס

• נגבש לעצמנו תפיסות חדשות ומעצימות לגבי שווק ההעסק שלנו
• נלמד לראות את העסק שלנו והמערך השווקי שלנו מבחוץ. איך אחרים רואים אותנו? ואיך אפשר לשפר את הנראות שלנו?
• תקבלו אימון ממוקד ונקודתי בנקודות שבהם אתם נעצרים בעסק
• נתרגל ניהול זמן יעיל וטוב שיגביר מאוד את היכולת שלכם להשיג תוצאות בעסק