בן זוגי נכנס הביתה, ומיד זעפו פניו: שוב יש כלים על השיש. אני לא יכול לסבול את זה, מלמל, והחל לפנות את הכלים לכיור בתנועות מהירות. הגבתי בכעס: אז מה אם יש שם כמה כלים? ערכתי שלוש פגישות, קניתי מתנות לשני ימי הולדת ושיחקתי עשרה משחקי טאקי! ואז, בפרץ תקשורתיות לא אופייני, הוא הסביר: אני לא כועס עלייך. אני פשוט לא אוהב כלים על השיש.

אה… נרגעתי. אני פירשתי את האמירה שלו כהתקפה עלי, אבל בעצם זו פשוט תלונה כללית ליקום. איזה בעסה שיש כלים על השיש.

אנשים נמצאים בהתקלות מתמדת עם המציאות.

שמתם לב לזה? הם לא רוצים את מה שיש להם. זו תופעה שיש לה גרעין חיובי – המשיכה קדימה ולמעלה. מצד שני, הביטוי שלה הרבה פעמים שלילי: קיטורים, דכדוך, כעס על מה שיש על השיש.
היום האירוע הלא נדיר הזה חזר על עצמו. הילד ישב עלי, ואז הקיא עלי (מודה. זה עוד לא קרה לי), והאירוע הזה ייצר ים של עבודה. ילד לרחוץ, הררי בגדים לנקות, חצי סלון מסריח ודביק, וחתיכות קיא שהתפזרו גם על חלקי המשחקים ששיחקנו בהם. וזה בלי לדבר על איך שאני עצמי נראיתי, הרגשתי והרחתי. הפרויקט המסועף הזה לא השתלב היטב בתוכניותיו של בן זוגי, שהתכוון לשבת בנחת ולאכול ארוחת ערב, אחרי יום בעבודה. גם כאן התוצאה היתה צפויה – קיטורים למה הוא צריך לנקות כל כך הרבה, והתגובה שלי היתה צפויה: תחושה של התקפה אישית עלי וביקורת עלי, למה לא ניקיתי יותר.

פירשתי את האמירה שלו כהתקפה , אבל זו תלונה ליקום

אני מתערבת בקשר בין בן זוגי ליקום

ואז נחתה עלי הכרה שהיתה שווה את כל הקיא שנחת על חולצתי. אני מתערבת בקשר בין בן זוגי לבין היקום.

לפני שנים רבות, כשרק נפגשנו, התחייבתי לעצמי שאני לעולם לעולם לא אתערב בקשרים המשפחתיים שלו, בעיקר לא עם נשות משפחתו. לא אעלב ולא אתחקר. לא אעיר ולא אבקר שום צעד שקשור לקשר שלו עם משפחתו. שיפגש כמה שהוא רוצה, יגיד מה שהוא רוצה, יסיע לאן שהוא רוצה ויתן כמה כסף שהוא רוצה, ובכלל, שיעשה מה שהוא רוצה עם משפחתו. זה לא העסק שלי, ולא יהיה לעולם העסק שלי. אני יכולה רק להפסיד מהתערבות בנושא הזה.

בקשרים המשפחתיים אני לא מתערבת

אני לא מתערבת בקשרים המשפחתיים שלו. שמרתי על ההבטחה הזו לעצמי בעקביות. אבל הבחנתי בכך שאני מתערבת בקשרים שלו עם היקום. יש לו טענות אל היקום (למשל, למה הוא צריך לפנות כלים או לנקות קיא, במקום לאכול ארוחת ערב), ואני מתערבת. אני מנסה לעזור, אני מנסה להסביר לו שזה לא נורא, או להציע פתרונות כמו לעלות את אחוזי המשרה של העוזרת.
אני מרגישה שזה מכוון כלפי – מתוך הרגל. מרגישה שבעצם היתי צריכה לעזור יותר ולא עזרתי. אני זו שמעלה את הרעיון המוזר הזה, שזה קשור אלי איכשהו. וזו הרי שטות. אני יודעת שאני ביצעתי משימות בית בכל הזמן שהוא ביצע משימות בית. כשהוא ניקה אני ניקיתי, וכשסיימתי לנקות, המשכתי לטפל בילדים. אני לא באמת צד בבעיה שלו. אם יש לו בעיה עם זה שבערב הוא צריך לעשות עבודות בית – היא נובעת מהצורה שבה הוא בנה את חייו. בנה את חייו כאב שני ילדים, שגר איתם וגר איתי, מקצה זמן מסוים מחייו לעבודה, ומקצה תקציב מסוים לעוזרת. אלו בחירות שלו.

אני נכנסת לשטח האש, ואז נראה שאני חלק מהבעיה. אני לא.

אני נכנסת לתוך שטח האש שבינו לבין היקום, בינו לבין חייו כפי שהוא בנה אותם, ואני סופגת מטחי אש. הכעס מתחיל להיות מכוון כלפי. היום, כשהזכרתי את האירוע הקודם עם הכלים, כאשר אמר שהכעס שלו לא מכוון כלפי – הוא אמר שהכעס שלו היום הוא בהחלט עלי. על זה שלא ניקיתי יותר. הנה, כך זה עובד. אני נכנסת לשטח האש, ופתאום אני חלק מהמלחמה. נראה כאילו אני הבעיה.

אני לא אמורה להיות חלק מהמלחמה

אני מפרשת את הכעס כמכוון אישית אלי, ואז – כמה סביר – הוא מסכים איתי, שבעצם הכעס הוא עלי. כמה קל להאשים אותי בזה שלא ניקיתי מספיק את הקיא. הרי מורכב יותר לשאול, מה באמת מפריע לי בחיי, מה באמת אני רוצה בחיי, ואיך אני מגיע לשם?
זה נגמר. סיימתי להתנדב לקחת את הכעס שלו כמכוון כלפי, גם אם כבר שכנעתי אותו שזה כך. זה יעבור. בלי שאעמוד שם בשדה האש ואספוג את הכדורים, התמונה תתחיל להתבהר גם אצלו. יש לו בחירות מסוימות בחיים, עם תוצאות מסוימות, ואם משהו לא מוצא חן בעיניו, הוא עכשיו יוכל להתחיל לשאול את עצמו, איך להתקדם משם.

מצב נפשי יציב

אז יש לי רק הסתייגות אחת, ואח”כ אני אענה ברור וישר. ההסתייגות היא: מצב נפשי יציב. אם מישהו דכאוני ברמה כזו שהוא לא יכול לתפקד (לצאת מהמיטה, ללכת לעבודה, לטפל בילדים), אם מישהו אובדני, אם מישהו סובל מהזיות וחושב שיש מפלצות בחדר שרוצות לאכול אותו (והוא מעל גיל 6), אם מישהו מתמוטט, אם מישהו מרביץ לאנשים, או בקיצור לא מצליח בכלל להסתדר בחיים – אז לא. אימון לא יכול להחליף טיפול. איש מקצוע בתחום בריאות הנפש הוא הכתובת המתאימה.

אימון יכול לבוא במקום טיפול פסיכולוגי

לכל השאר, אני אגיד בכנות: אימון יכול לבוא במקום טיפול. כן. המטרות של אימון וטיפול הן זהות: לחיות טוב. להיות שמחים. לממש את הפוטנציאל שלנו. ליצור קשרים קרובים ועמוקים עם אנשים אחרים. להרויח כסף. וכל דבר אחר שאנחנו מציבים לעצמנו כמטרה. כשאנחנו לא משיגים את הדברים האלה אנחנו פונים לטיפול, ואפשר לפנות גם לאימון. במילה אימון אני כוללת שלל רחב של טכניקות שונות של שיחות, והמשותף לצורך העניין – זה לא טיפול פסיכולוגי מסורתי.
אני צופה אימיילים נזעמים. ורוב המאמנים יגידו שחלילה, אימון לא מחליף טיפול. וזה נכון במקרים הקיצוניים. אבל בעומק ליבם, מאמנים רבים חושבים כמוני. אחרת הם לא היו בעסק. ברור שאנחנו עוזרים לאנשים אחרים, אחרת אף אחד לא היה משלם לנו.

האם אימון אישי קצר יותר מטיפול?

לא בהכרח. אם רוצים להשיג מטרה מצומצמת, גם הטיפול וגם האימון יהיו קצרים. אם המטרות גדולות או רחבות – זה יקח שנים. אם אנחנו רוצים לפתור כל תחום בחיינו, לפרוץ את הגבולות שלנו בהתמדה, ולא להניח לשום שאיפה שלנו – זוהי משימת חיים. אז למה אומרים שאימון עובד מהר וטיפול עובד לאט? שתי סיבות עיקריות:

לפעמים הטיפול לא עובד

אחת: לפעמים הטיפול פשוט גרוע. מה לעשות? לא עומד במבחן התוצאה. לא משיג שינוי. או שמשיג מעט מאוד שינוי בהרבה זמן. מה שאני קוראת – גרוע. זה קיים גם עם אימון, כמובן, רק שאז אנשים בד”כ יפסיקו את האימון מהר, ויגידו שהוא גרוע. על טיפול, בגלל שהמטפל הוא ד”ר, אנחנו לרוב סומכים יותר מדי, ומחכים שנים לפעמים – לפני שנודה שזה לא עזר. אז זו סיבה אחת שטיפול יכול להיות ארוך יותר – הוא לא עבד. ואילו האימון עבד, והשגנו את המטרה, וסיימנו.

לפעמים בטיפול מתייחסים למטרות גדולות יותר

סיבה שניה היא שלפעמים בטיפול מתייחסים למטרות גדולות יותר או רחבות יותר. ואז, מן הסתם, זה יקח יותר זמן מאשר באימון שבו מתמקדים רק בנושא צר.
אם המטרות הן באותו הגודל, ואם מדברים על טיפול יעיל ואימון יעיל – הם יקחו כנראה אותו זמן. זה הקצב הפנימי ששינוי יכול להתחולל אצל אדם מסוים. ולפעמים יש הפתעות, כמובן, כאשר באימון (או בטיפול) פתאום מגיעים לאיזו נקודה מרכזית, שהתייחסות אליה מחוללת מפנה גדול בזמן קצר. עדיין תדרש הרבה תחזוקה כדי לטפח את השינוי.

איך בוחרים בין אימון אישי לבין טיפול פסיכולוגי?

אם אין הבדל בקצב, בהכרח, וכמעט אין הבדל במחיר בין אימון לטיפול, איך בוחרים ביניהם?
לטעמי – על פי המלצות על יעילות. אם (דוגמא אמיתית) חברה שידעתי שהיתה מאוד מסובכת בעניינים רומנטיים, אחרי טיפול של חודשיים התחתנה ושמחה היום בנישואין שלה – המלצה מעולה. אם (עוד דוגמא אמיתית) אשה מספרת שאחרי שנה בטיפול היא עדיין לא בטוחה אם הטיפול עובד או לא, אולי טיפה… המלצה גרועה. ואותו דבר על אימון. אם זה עובד טוב, זה טוב כנראה. ואם לא, אז לא.

תפיסת עולם

עוד דרך יכולה להיות על פי תפיסת העולם שלכם ושל המטפל או המאמן שאתם בוחרים. עקרונית, בתפיסתי, לתפיסת העולם של נותן השירות לא אמור להיות חלק בתהליך. היא הרי תפיסה שלו ולא של הלקוח. אבל בפועל לא קל להשיג “נקיון” כזה, ולכן אם יש מטפל או מאמן שאתם אוהבים מאוד את תפיסת העולם שלו, זה יכול להיות בונוס נחמד בתהליך. אם תפיסת העולם שונה, חשוב להבין שהאדם הזה מסוגל לשים את תפיסת העולם שלו בצד, לחלוטין, וזה לא פשוט.

אתמול דיברתי עם אחותי. שתינו חזרנו מסדנאות שהשתתפנו בהן באותו סופ”ש, ושתיהן היו נפלאות. סיפרתי על הסדנה שלי, ושאלתי על שלה. היא פתחה ואמרה: שאלתי את עצמי איך אני מביאה אותך לשם? איך? מה אני צריכה לעשות בשביל שתשתתפי גם את בסדנה הזו? להתחנן? לאיים? לשלם? זה כל כך נפלא, ואני לא יודעת איך אני מוותרת לך על זה.

ברגע שהיא אמרה שהיא שקלה לשלם עבורי על הסדנה, עלה איזה עצב לעיני. אחותי הקטנה, שהפרוטה אמנם מצויה בכיסה – אבל לא המון פרוטות, ובכיסי דווקא יש לא מעט פרוטות – רוצה לשלם כדי שאשתתף בסדנה. עד כדי כך היא אוהבת אותי ורוצה שאחווה את החוויה הטובה הזו, את השינוי הטוב הזה. זו היתה הפעם הראשונה ששקלתי להשתתף בסדנה הזו, שהיתה לי דיעה לא טובה עליה. רק כי היא רוצה כל כך. רק כי היא חושבת שזה יהיה לי טוב. שווה לנסות.

אנחנו רוצים שינוי

מה שאני רוצה, מה שנדמה לי שכולם רוצים, הוא לעשות שינוי. שהחיים שלנו יהיו שונים. קצת או הרבה. ובכל זאת אנחנו לא מוכנים לזוז צעד הצידה. אנחנו כל כך פוחדים להתאכזב, להוציא כסף לריק, לחוות חויה לא טובה – שאנחנו מוותרים על כל הסיכוי להיות מופתעים לטובה, להשקיע השקעה מעולה, או לחוות חויה נפלאה.

אז איך השינוי הזה יקרה? איך משהו יתחדש בחיינו אם אנחנו נאחזים כל כך במוכר? חוששים כל כך מהחדש? לא מוכנים לנסות ולו שינוי קטן?

חשבתי לסיים כאן את הקטע. אתם כבר מבינים מה התכוונתי להציע. אבל חשבתי על זה עוד קצת. זה לא רק הלך רוח ומצב רוח שגורמים לנו לא לזוז לשום מקום, פיזית ובכלל בחיים. זה גם איזה הרגל פיזי. אנחנו יושבים רוב הזמן. אחותי אומרת שאנחנו “חברה ישבנית”. אנחנו לא זזים. רובצים ואוכלים. ואז נוצרת איזו תחושה כבדה בגוף. שאנחנו לא רוצים לזוז. ולעומת זאת, אם אנחנו כבר מתחילים לזוז – יוצאים לטיול אפילו קטן בטבע, או מדליקים מוסיקה ורוקדים, או משתתפים בשיעור ספורט – הגוף שלנו נכנס למצב אחר, קליל, ופתאום גם המחשבה שלנו יותר קלילה.

בשביל להיות מאמנים צריך שלושה דברים, ולימודי אימון לא יכולים לתת לכם אף אחד מהם. הם יכולים לתת לכם התחלה טובה. זה כן. אבל רק התחלה.

מה צריך כדי להיות מאמן?

• צריך להיות אדם במצב רגשי ממש, אבל ממש טוב.
• צריך שיהיו לך לקוחות.
• צריך לפתח כלים לעבודה עם לקוחות.

מצב רגשי טוב

לאמן אנשים בהצלחה וכך שישיגו תוצאות נפלאות בחייהם הוא אתגר לא קטן. יש מכשולים רבים בדרך ואחד הגדולים שבהם הוא אנחנו עצמנו, המאמנים. בתוך התהליך שלהם אנשים עוברים כל מיני שלבים, וחלק מהתסכולים יכולים להיות מופנים כלפי המאמן. האם זה יפריע לך? האם תקח את זה אישית? האם תתגונן? האם תיסוג? האם תתווכח? אם כן, לא תוכל לעבוד עם אותו אדם. זה עניין של הכשרה ארוכת טווח. זה לא עניין של טיפים אלו ואחרים, או שיטות. זה דורש פתרון של רוב רובם של הקונפליקטים הפנימיים שלך – כך שדברים כאלה לא יקפיצו אותך. כך שהאמונה ביכולת האנושית – של אחרים וגם שלך – תהיה עמוקה ביותר. שמשפטים כמו “אני כזה, אין מה לעשות” – לעולם לא תוכל לומר אותם ולהתכוון אליהם באמת. אין דבר כזה “אני כזה”, לא לטוב ולא לרע. ג’נדלין אומר שאדם הוא מצב. עד שבעומק ליבך לא תרגיש ככה ותהיה בטוח בזה – אתה לא באמת יכול לעבוד עם אנשים. אתה לא מאמין בהם.

כל עוד יש נושאים בחייך שאתה מיואש מהם – וחושב שלעולם לא תוכל להתקדם שם – איך תתמוך באחרים? למה שלא תתייאש מהנושאים שלהם? הכל חייב להיות במצב טוב ובהתקדמות מתמדת. נשמע לא פשוט? נכון. נשמע בלתי אפשרי להשגה תוך שנה (עד שמסיימים את לימודי האימון)? כמובן שלא.

לקוחות לאימון

לא מחכות משרות באימון אחרי סיום הלימודים

כמעט מדי שבוע נכנס אדם צעיר ונלהב לפורום “מאמנים אישיים” בתפוז ומתעניין בבתי”ס לאימון. איפה הכי כדאי ללמוד? איפה מקבלים את כל ההסמכות הבינ”ל? איזה בתי”ס מוצאים עבודה לבוגריהם? ואני זעה בכסאי בחוסר מנוחה. איך לומר את זה בעדינות? אין דבר כזה עבודה באימון. זה לא כמו בי”ס לאחיות: לומדים מקצוע ואז משיגים משרה. אף אחד לעולם לא יציע לכם משרה באימון, לא משרה טובה, ולא אם אתם מתחילים. אולי בשכר מאוד, מאוד נמוך.

מדוע אין משרות באימון? מכמה סיבות. קודם כל השוק רווי לחלוטין במאמנים. כך שאם יש איפשהו משרות בודדות באימון, לא ריאלי לבנות עליהן. ושנית, שווק של אימון הוא עבודה כל כך גדולה, שאם מישהו עושה אותה – הוא יקח לעצמו את רוב הרווח הכספי, ואתם לא תקבלו יותר מדי. אנשים סיפרו לי על עמותות שמציעות למאמנים שכר של 25 ש”ח לשעה ויש אליהן תורים ארוכים של מועמדים.

אז לא. לא תמצאו משרה באימון אחרי שתסיימו בי”ס לאימון, וחשוב להבין את זה. חלק משמעותי מאוד מהעבודה של מאמן הוא השווק. לדבר עם אנשים על אימון. להסביר להם מה זה. להציע להם להתאמן. זה מה שעושים. ולוקח כמה שנים טובות לבנות פרקטיקה מצליחה.

כלים לעבודה עם לקוחות

דווקא זה החלק הפשוט יותר באימון. הוא דורש בעיקר נכונות להכשרה מתמדת. אם אתם במצב רגשי טוב ויש לקוחות, ואם אתם שולטים במגוון טכניקות לעבודה עם אנשים – תוכלו כנראה לעבוד איתם בהצלחה. פה לא טמונה הבעיה, רק חשוב להבין שיש פה הוצאה כספית מתמשכת, על הכשרה. קורסים, קריאה של חומר מקצועי שהוא לפעמים יקר מאוד, אימון לעצמכם, ככה זה עובד. לא מספיק מה שלומדים בביה”ס לאימון – לומדים שם רק טעימה.

לא תחילת הסוף ואפילו לא סופה של ההתחלה

ואם אתם מבינים את זה, וזה מקובל עליכם, ולאמן עדיין בוער בכם, ויש לכם תוכנית כלכלית שתאפשר בניה של עצמכם כמאמנים במשך כמה שנים – 5 עד 10 לא יהיה מופרך – אז בהחלט. רעיון נפלא ללמוד אימון ולהפוך למאמנים. זה יכול לבנות לכם חיים נפלאים. לא הייתי מחליפה את חיי כמאמנת תמורת שום הון שבעולם.

אימון יכול להיות דבר מאוד לא רוחני

למעשה, כך אישית אני רואה אימון. מחשבתי, ברור, פרקטי. אנחנו בודקים ולאט לאט משנים את התפיסות שלנו, את החשיבה שלנו, וגם את המצב הרגשי שלנו. בהתאם הפעולות שלנו משתנות, והתוצאות שלנו משתנות. מבחינתי, אין באימון שום דבר רוחני. לכן אם אתם טיפוסים ריאליים שלא אוהבים שום ממבו-ג’מבו – הגעתם למקום הנכון.

ואימון יכול להיות רוחני מאוד

מצד שני, יש לי לקוחות רבים (גם מורים, כנראה) שרואים את האימון ואת טכניקת ההתמקדות כנושאים רוחניים מאוד. הם מרגישים שהאימון מקרב אותם לאלוהים ע”י כך שהוא עוזר להם להגשים את היעוד או הגורל שלהם. בטכניקת ההתמקדות, כאשר מגיעים רעיונות חדשים – אלו הם לדעתם מסרים מגלגולים קודמים או תקשורים כלשהם. אני לא מתווכחת, וזה לא חשוב במיוחד בעיני איך נקרא לזה. אני  שמחה שרעיונות חדשים מגיעים, ואנשים מתקדמים בעזרתם לעבר המטרות שלהם וחיים שהם אוהבים. משום מה יצא שגם אנשים דתיים מאוד (מדתות שונות) אוהבים לחלוק איתי ולחשוב יחד על סוגיות דתיות עמוקות. לכן, אם אתם אוהבים לשחזר את הגלגולים שלכם ולהתחבר לכוחות על ולאנרגיות טובות מבפנים ומבחוץ – מבחינתי, הגעתם למקום הנכון…

סאלי היקרה, אני מאוד שמחה שיצא לי להכיר אותך. ממש בתקופה שחשבתי שאין אנשים כל כך מקסימים, נפגשתי איתך. את לא רק מקסימה, את קוסמת. כן. כך את.
לימדת אותי הרבה דברים. לימדת אותי איך להעריך את עצמי, ואיך לא להיות מוצפת. איך להעריך את כל מה שיש לי. לימדת אותי איך להשקיע בעצמי כמו גם באחרים, איך לתרום, איך להיות נדיבה בו זמנית לימדת אותי לא לוותר – לא לעצמי ולא לאחרים.

הקורס מיקד אותי למרות שהיה לי קשה להגיע

הקורס חולל אצלי שינויים פנימיים, מיקד אותי, למרות שהיה לי קשה להגיע. ברגע שהגעתי, היתי תמיד שוכחת את הכל ונכנסת לתוך הקורס, ממוקדת, מקשיבה, ולאט לאט זה עשה לי שינויים פנימיים, כמעט מבלי להרגיש. הגשמתי את הדבר הכי חשוב – להיות אני ולהעריך את עצמי. לראות את המכשולים כדברים שלא כדאי להתעלם מהם, אך הם חלק מהחויה שלי – ולא הכל. שום דבר כבר לא מציף אותי, אני ממש יודעת להתמקד, בזכותך.
אני מרגישה הרבה יותר טוב שאני יודעת להפריד בין דברים, לא הכל הופך לבלגן אצלי בראש. עדיין יש לי הרבה אתגרים – אבל אני יודעת איך לעבוד איתם. אני אוהבת את עצמי יותר מאי פעם. ואוהבת אותך סאלי – את מקסימה.

חשבתי שאימון אישי הוא טוב יותר

חשבתי שאימון אישי הוא יותר טוב מאשר עבודה בקבוצה, ובחרתי בעבודה בקבוצה כי היא עלתה פחות, ורציתי לנסות. אבל גיליתי שלמדתי הרבה מהקבוצה, והפנמתי דברים. אהבתי להקשיב לאחרים. למדתי מהעבודה בקבוצה שלהיות מי שאני זה בסדר, זה מקובל. להיות מי שאני, אמיתית לגמרי, זה מקדם אותי הכי הרבה והכי מהר.
לפעמים אני שואלת את עצמי, כשאני לבד, איך זה קרה שבאמת חל שינוי בי. אני דווקא לא שיתפתי הרבה, אבל אני ממש ממוקדת עכשיו. הקורס היה מעניין, אהבתי את הקורס. סאלי – את מנחה למופת.
אוהבת ומעריכה,
לינה

הגעתי לקורס התמקדות עם סאלי תדמור אחרי שעשיתי הרבה קורסים וסדנאות בתחום המודעות, ההעצמה האישית, התקשורת, כמו למשל הפורום של לנדמרק, its your choice, יעוץ הדדי, המרחב האקולוגי, יעוץ עסקי – ובאמת התקדמתי עם הרבה מאוד דברים בחיים. אחרי כל אלה, היה לי נושא אחד שלא התקדמתי בו – הנושא של זוגיות.

רציתי זוגיות רק עם מי שלא רצה זוגיות איתי

אני גרושה 30 שנה, ואף פעם לא רציתי זוגיות עם אנשים שרצו זוגיות איתי. בכל פעם שגבר היה רוצה להתקרב אלי, היתי מרגישה את הדחף לברוח. היתי יוצאת איתו פעם אחת או שתיים, ואז בורחת. רק עניינו אותי גברים שלא רצו אינטימיות איתי. בקורס של סאלי החלטתי להתלבש על הנושא הזה. מפגש אחרי מפגש עבדתי עליו. לא הרגשתי שהתקדמתי, אבל לא ויתרתי. היה לי מישהו שבאמת רצה אינטימיות איתי. לכל אורך הקורס ברחתי ממנו, עד מפגש 10. ואז זה קרה. פתאום עברתי איזה מחסום שלא ידעתי עליו. אחרי 30 שנה שעבדתי על הנושא. עברתי את זה ומאז נפגשתי עם אותו גבר שוב, היה ערב נפלא של אינטימיות וקרבה שבה לא היה לי שום חשק לברוח. ועוד היד נטויה, איתו, לגמרי. השינוי היה שתמיד התייחסתי ליחסים עם בן זוג בתור משהו שבא (בצורה תת מודעת) לקדם משהו בחיי. שיהיו לי יותר חברים, שיהיה לי עם מי לטייל, שיהיה לי מישהו עם כסף, מישהו מדהים שאני אראה טוב לידו. אף פעם לא ראיתי את היחסים כערך בעצמם, להיות קרובה למישהו, כמו עכשיו.

פעם היתי בורחת אחרי פגישה או שתיים

יצאתי מקורס התמקדות אחר לא נלהבת

השתתפתי בקורס התמקדות עם מורה אחרת לפני הקורס עם סאלי. אני מאוד מעריכה את המורה הראשונה, כי היא אדם שמשרה השראה סביבו, היא צנועה, חכמה ונדיבה. הקורס שלה היה נחמד, אך יצאתי עם תחושה שלהתמקדות אין עומק. טכניקה נחמדה. גם לא יצאתי משם עם שותפים לתרגול. סאלי לא הפסיקה לנדנד לי על הקורס שלה, ואמרה לי שפספסתי. שיש בהתמקדות עולם שלם, שישנה לי את החיים הרבה מעבר למה שאני מכירה, ויבנה רשת של שותפים סביבי. זה היה נכון. הקורס של סאלי היה על רמה אחרת לגמרי. הרבה יותר תרגילים מעשיים. הרבה יותר הבנה עמוקה של התמקדות, ואיך ליישם אותה. יצירת שותפויות עם אנשים בקורס. היה גם מבחר גדול של אנשים בקורס, היו יותר אנשים – וזה היה חשוב. למדתי מחדש את ההתמקדות בשיטה יותר ישימה ליום יום. אני מייחסת את זה להבדל בין המורות. סאלי הביאה הרבה עומק לקורס, שיתופים אישיים. אנשים נפתחו – מה שלא קרה בקורס הראשון. יכולתי ללמוד מאחרים. לא היה לחץ לשתף, אבל אנשים רצו לשתף. הקורס היה מרתק, כיף. היו רגעי משבר וסאלי הרימה את הקורס מהמשברים האלה – וככה כולנו יצרנו את האינטימיות שלנו בקבוצה.

סאלי אמרה שפספסתי. יש בהתמקדות עולם שלם.

הפסקתי לגלוש בזמן העבודה

דבר נוסף שיצא לי מהקורס הוא ריכוז בעבודה. הפסקתי לגמרי לגלוש בשעות העבודה. במקום לגלוש ברשת ולקרוא כל מיני מאמרים, כשאני רוצה לעשות הפסקה, אני עושה משימות קטנות שתורמות לי לעבודה, והן לאו דוקא הדבר העיקרי שלי. כמו למשל ללמוד חומר חדש, לבנות כלים חדשים, ללמוד כלים חדשים, לארגן תיקיות משתמשים במחשב, לערוך פגישות לא פורמליות עם אנשים אחרים, שמקדמות את העבודה המשותפת. פעם לא היה לי זמן לדברים האלה. הם לא חובה, וגם קודם הצלחתי בעבודה. אבל עכשיו – עליתי עוד רמה.

מה שתרם לי מאוד היה העבודה על היחסים עם אנשים אחרים בקבוצה. למדתי להתקרב אליהם, וכך למדתי להתקרב גם לאנשים מחוץ לקבוצה. טיפלנו בבעיות שהתעוררו בין אנשים בתוך הקבוצה, ע”י כל מיני תרגילים מעניינים.

החומר בקורס גירה אותי לחשוב על עוד ועוד נושאים בחיי

ההמשכיות של הקורס, כמה חודשים, עזרה לי לפתור הרבה בעיות, וגם החומר בקורס כל פעם גירה אותי לחשוב על עוד ועוד נושאים בחיי, עוד מקומות בחיי שאני רוצה לעבוד עליהם, וליצור מפנה בהם. סאלי עמדה על זה שנתרגל עוד ועוד. עבדתי על דברים כמו כעס על הורי, פחד מפיטורין, כשלונות מהעבר. כך שהיום יש לי פחות את הצורך לגלוש. הגלישה היא בריחה מהחיים, ויש לי פחות צורך לברוח. אני שמחה ומסופקת יותר.

קשיים בקורס שקידמו אותי

היו לי גם קשיים. היו כמה אנשים בקבוצה שדיברו הרבה, ולא היתה לי סבלנות לשמוע אותם. עבדתי גם על הנושא הזה, והיום אני ממש אוהבת ומכבדת אותם. פיתחתי סבלנות לאנשים שמדברים בסגנון אחר ממה שאני חושבת שצריך. היה לי קשה לנסוע מת”א לחיפה 12 פעמים, והיתי צריכה לארגן מחדש את כל השבוע שלי כדי לאפשר את זה. זה הגמיש אותי, וראיתי שאני מסוגלת לעשות דברים שהם מחוץ להרגלים שלי של שנים רבות. היתה לי קשה המשמעת של לתרגל טלפונית באמצע השבוע, לא תמיד רציתי. מתוך המשמעת הזו פיתחתי משמעת לעשות מה שאני חושבת שצריך לעשות – זה תרם לי גם בעבודה. היה לי קשה לעבוד על אותו נושא פעם אחר פעם בלי התקדמות, לפעמים. אבל כאשר פריצת הדרך הגיעה, זה היה שווה את זה.

היה גם תענוג לראות את האנשים האחרים משתנים בזמן הקורס. אשה שדיברה המון בתחילת הקורס, ואי אפשר היה להפסיק אותה כמעט – בסוף דיברה בצורה כנה וממוקדת. מישהי שלא ראתה את הקסם של השיטה, ובסוף ממש פרצה דרך בגדול – בתחום העסקי. מישהו שהיה מאוד דרמטי, ומצוקתי – בסוף התחיל להיות יותר ממוקד-תוצאות ושקול. מישהי שהיתה מאוד מאוד ביישנית, התחילה לשתף את העצמה לקראת סוף הקורס, לעמוד על שלה ולא להתקפל. שתי נשים נפתחו וקיבלו תחושה טובה יותר בנישואין שלהן. כמה משתתפים היו נראים לי ממש יותר יפים בסוף הקורס.

אני מסיימת בתחושה טובה, עם השגים, ועם קשרים טובים עם אנשים שאני יכולה להמשיך לעבוד איתם.

ג’ינה, כתבת טכנית בהייטק.