איך הוצאתי את האודיו-בוק שלי

היתי צריכה להתמודד עם הרבה דברים כדי להוציא אודיו בוק. 

קודם כל, עם זה שעדיף למאמנת כמוני להקליט בעצמה את הספר. אנשים חכמים האיצו בי להקליט בעצמי. אנשים מתחברים דרך הקול, יגיעו אלי עוד לקוחות, זה יהיה ממש ממש הספר שלי. צודקים! התחלתי לקרוא איך עושים את זה, התחלתי נסיונות אפילו, והבנתי שלא. זה לא יכול לקרות. זה יקח כל כך הרבה זמן ומאמץ, שההחלטה להקליט בעצמי שקולה להחלטה שלא יהיה לי אודיו בוק. כן יהיה לי אודיו בוק, אז אני הולכת על הלא-מושלם.

לא הצלחה פנומנלית

לא מושלם. גם עם זה היתי צריכה להתמודד. שהספר שלי הוא לא הצלחה פנומנלית, מלכתחילה. הוא לא עולה לראש שום דירוג מכירות, ואף עיתון או אתר גדול לא רוצה לכתוב עליו. כן, הוא נמכר בהתמדה מאז שנת 2014, כן, יש לקוחות ששנים משתפים אותי בתובנות שלהם מתוך עבודה איתו, שולחים לי צילומים של הספר כבר מסמורטט מרוב כתיבה ואני שולחת להם חדש במתנה. אבל קצת. בודדים בשבוע. אף פעם לא מאסה. הוא לא צובר תאוצה, כי הוא מעמת. הוא כלי שצריך לעבוד איתו – לא בילוי. אז על ספר כזה אני עושה אודיו בוק. זה כמו ללדת ילד שידוע מראש שיהיה מגה-חנון לבנבן וממושקף. 

היתי צריכה להתעמת עם זה שיש דברים בספר שהיתי עושה אחרת. בחרתי אז להשתמש בסט מושגים מעולם הקניות והבגדים, בשביל הכיף והרענון. במקום לדבר על תפיסה אמרתי "פוטושופ". במקום לדבר על המוח העתיק והמוח החדש אמרתי "שומר ראש וסטייליסטית", תחושה רגשית הפכה לבגד ו"פוקוסינג" הפך ל"שופינג". למרות שיש הרבה אנשים שנהנים מהקלילות הזו, היום כנראה שלא היתי עושה את זה. אבל כשמקליטים אודיו בוק לא כותבים מחדש את הספר. לזה ידרשו שוב שנתיים וצוות שלם. אז אני צריכה לקבל ולאהוב את החנון הקליל שלי כמו שהוא. 

נהניתי מהאינטרקציה המחודשת

פה הגיעה ההפתעה הטובה, ואולי זה מה שהחזיק אותי לכל אורך התקופה הזו: מאוד נהניתי מהאינטרקציה המחודשת עם הספר שלי. למרות שלמדתי המון מאז, אני עדיין עומדת מאחורי מה שכתבתי. הספר מעמיד מבנה שלם שנמצא בבסיס העבודה שלי עם אנשים, גם אם נוספו לו בהמשך חלקים. אני עדיין אוהבת אותו מאוד וגאה בו. זה היה תענוג.

אחרי כמה בירורים מצאתי קריינית שנדלקתי עליה, וכאן החלה התמודדות נוספת. לתת לה להקליט לי את הספר זה כמו להשאיר תינוק עם בייביסיטר. אני רוצה טיפול מושלם. בעצם אני רוצה שאני אטפל בו! רק בלי להיות שם. ובלי לטפל בו. אני רוצה שהיא תבין הכל כמוני, מה שלא יכול לקרות. אני רוצה שהיא תהיה תקתקנית-על בזמנים, כמוני, ובעצם גם זה כמעט שלא יתכן. ואני רוצה שהיא תגיד את הכל בעברית מדויקת בדיוק כפי שאני אוהבת. אבל אני כבר בת 45. והיא בת 32. השפה השתנתה בשנים האלה, מאוד. היום סגול וצרה שולטים בהתחלת כל המילים (אל דאגה – זה תוקן!). 

הספר מקבל חיים חדשים

פה הגיעה ההפתעה הכי טובה. בדיוק כמו עם בייביסיטריות, גיליתי מהר מאוד שאמנם היא לא אני, אבל היא היא. והיא עושה דברים אחרים! אדירים! הספר שלי קיבל חיים חדשים. הקול שלה שמח (אבל מתאים), חיוני, מתבדח, משחק, משתנה. היא מוכנה להשקיע מספיק מאמץ להכנס לספר ממש, ומבינה מעולה על מה אני/היא מדברת. הלב שלי נמצא בטקסט והלב שלה נמצא בקול. זה עובד.

כאן החלה פאזה ארוכה של תיקונים. 5 חודשים של עבודה שחורה. של להקשיב שוב ושוב להכל, לעצור את ההקלטה, לסמן בקובץ טעויות ואי דיוקים, להחזיר לה, לקבל עוד גרסה וחוזר חלילה. ערב או שניים בשבוע, מסיימת את השיחות שלי די מאוחר, ריצה קטנה בחוץ ומתיישבת בחזרה ליד המחשב. אבל היי, להיות חמור זה קל בשבילי.

תודות

עד שיום אחד אנחנו מסיימות. כבר אחרי עריכת סאונד מהממת, אני מגיעה ל"תודות" של הספר. אבל רגע, אני אומרת לה, אני אמורה להקליט את זה, לא? לא הגיוני שאת תגידי תודה לאבא ולאמא שלי. וכך סוף סוף אני פוגשת את השחקנית-קריינית הצעירה, המתולתלת ומלאת החיים הזו, שירה בן חמו, שפוגשת אותי בנעלי VFF (נעליים יחפות) בדיוק כמו שלי, שמכניסה אותי לסטודיו הביתי שלה, ואנחנו מבלות שעה וחצי של צחוקים, פטפוטים והקלטת התודות בעזרת הציוד המעולה שלה. מה שלקח לי בדיוק הקראה אחת, כי היי, בעצם גם אני מקצוענית בהקלטות. 

יש לי עוד בייבי בעולם. כמו אמא לילד שני, אני הרבה יותר רגועה, ריאלית ושמחה עם מה שיש. גם הילד הזה שלי לא יתחרה ברשימת רבי המכר, לא יעשיר אותי, לא יפרסם אותי מעל ומעבר – אבל יעשה את העבודה שלו בעולם. יגיע לאנשים שמחפשים להעמיק בהבנה שלהם את עצמם ואחרים, שמחפשים כלים לעבד רגשות כדי להעצר איתם פחות, ולהפוך תובנות למעשים בפועל. 

יגיע ויעשה משהו קטן וטוב. 

לכל מי שאוהב להקשיב לספרים במקום או בנוסף לקריאה – מוזמנים.