איך לדבר כששני בני הזוג נסערים

הכלה רגשית נוצרת כשאדם שומע אותנו. שומע מהלב. מכיר בערך ובתוקף של החוויה שלנו ושל תפיסת המציאות שלנו. כשתינוק בוכה וההורה מחבק אותו – זו הכלה רגשית (וגם מגע פיזי אוהב – שזה משהו אחר). ההורה אומר ללא מילים:

אני פה איתך, אכפת לי ממך, אני מקבל את החוויה שלך, אני חולק את הכאב שלך. הכאב שלך אינו שלי – אבל אני איתך.

הכלה רגשית מבוססת על אמפתיה – הכרה ידידותית בנקודת מבטו של האחר – וחזקה ממנה. הכלה רגשית כוללת הקשבה נדיבה.

כשהכל בסדר איתנו, לרובנו לא קשה להכיל רגשית את האנשים האהובים עלינו. בני זוג, חברים ומשפחה. יש כמה טכניקות נפלאות שמלמדות איך לעשות את זה –

פוקוסינג שבו אני משתמשת ואפשר ללמוד מהספר שלי או בקורסים
יעוץ הדדי שיש קבוצות קטנות בארץ שמתרגלות יחד, וגם
תקשורת מקרבת.

גם אם לא למדתם משהו כזה – הכלה רגשית היא די טבעית.

עד ששלומנו לא טוב. אם אתה כועס עלי, יהיה לי די קשה להכיל את זה. רצה הגורל (או הטבע האנושי) ויחסים אישיים כמעט תמיד כוללים מצבי סערה בו זמנית. או שאחד נסער, ומהר מאוד השני הופך לנסער גם הוא, בתגובה.

ואז מה?

בואו נגדיר סשן (session)

מילה מקצועית שימושית במיוחד. סשן הוא זמן מוגבל שבו אדם אחד מקבל תשומת לב מלאה ומענה לצרכים הרגשיים שלו, עד כמה שהשני מסוגל לספק. זה התור שלו. הזמן שלו. אם לקוח עובד איתי, אפשר לקרוא לשעה שלו "סשן". במשך שעה אני עושה כמיטב יכולתי להענות למה שהוא צריך כרגע. האדם לא צריך להחזיר שום דבר – זה הסשן שלו. סשן הוא לחלוטין לא מאוזן – לכוון אחד בלבד.

עם תינוקות, עם אדם שנמצא באבל, עם חברה טובה שפוטרה או להיפך, קיבלה עבודה חדשה – ברור לנו לגמרי שאנחנו ניתן להם סשן. נתמסר אליהם לאיזה זמן. נחבק, נקשיב, נכיל רגשית. ננסה להבין איפה הם עומדים. אנחנו לא נתווכח, נחנך, נסביר את טעותם, נסביר איך אנחנו מרגישים. אנחנו מתמסרים אליהם לזמן מסוים.

מה קורה אחרי סשן

אם נתתם הכלה רגשית טובה – יש סיכוי מצוין שהתחושה של אותו אדם תשתפר. מאוד. התחושה הפיזית והרגשית שלו יכולה להשתנות לחלוטין – בפוקוסינג זה נקרא shift. תפיסת המציאות שלו יכולה להשתנות – ב"יעוץ הדדי" זה נקרא "הגחה". הוא יוצא מתוך כשלים מחשבתיים או זכרון מרומז שזורק אותו אחורה לטראומה. כמו עם פעוט. נופל, בוכה, חיבקתם דקה או שתיים – קם ורץ להמשיך לשחק. זה מה שהוא היה צריך. סיפקתם את צרכיו הרגשיים באותו רגע עד הסוף – הוא נרפא וממשיך בחייו.

האידיאל הזוגי

או המשפחתי, החברי, ובכל אינטרקציה: אדם אחד נסער. השני מבין את זה, נשאר רגוע ושליו, ונותן לו "סשן" כזה של הכלה רגשית. הנסער נרגע והכל עכשיו בסדר אצלו.

אידיאלית, המקשיב לא מעורב. הוא שומע, אכפת לו, הוא נותן מקום לרגשות של השני – אבל זה לא קשור ישירות אליו. הוא מבין שהוא כעת משרת ונוכח עבור אדם אחר. אם עולים אצלו רגשות, הוא יודע לשים אותם בצד. הוא יוכל לטפל בהם אח"כ, בתורו. עכשיו הוא שם רק עבור השני.

הגישות המסודרות של הכלה רגשית בזוגות כוללות החלפת תורות בזמנים שווים, והמתרגלים אינם חברים או בני זוג – אלא שותפים לתרגול. וכך הנושאים של אדם אחד לרוב לא מפעילים מדי את השני. או שבכלל הסשן הוא חלק מקואצ'ינג או טיפול, ואז בד"כ קל למקשיב להקשיב – זה המקצוע שלו.

מה קורה בפועל

בנושאים קלים יחסית, או בשיא ההתאהבות של תחילת הקשר, קל להקשיב ולתת "סשן" מיטיב כזה אחד לשני. כאמור, הכלה רגשית היא יכולת טבעית, ואין כאן מה שיפריע להכלה הזו יותר מדי.

במצבים אחרים, אנחנו מתחילים להסתבך. הבת שלי נסערת ממשהו. נכנסת הביתה ומיד צועקת:

מה יש לאכול?

אני מרגישה מותקפת. מה עושים? מי יעשה למי סשן? הסתבכנו.

איך לעשות סשן כששני הצדדים נסערים

בין הורה לילד עד גיל מסוים, אני לא מאמינה בסימטריה. בעיקר ההורה צריך להכיל את הילד, וזה לא תפקידו של הילד להכיל את ההורה (יותר מדי. קצת – זה טבעי). ביחסים סימטריים, כמו זוגיות או חברות, העקרון הבסיסי הוא: סשנים קצרים, מתחלפים, באורך ששני האנשים יכולים להכיל. מתחלפים שוב ושוב במידת הצורך.

עוד כמה עקרונות:

מתחיל מי שיותר נסער. השני משתדל להקשיב.
המקשיב זוכר את התפקיד שלו: הכלה רגשית. לא צריך להסכים, לא להתווכח, לא להסביר או להגן על עצמו – הוא רק שומע ונותן מקום לרגשות ולתפיסות.
המקשיב שם לב לעצמו, כמה הוא יכול להכיל. כשהוא מתחיל להיות נסער, צריכים להפסיק את הסשן. אם עכשיו מי שדיבר יכול להקשיב – מתחלפים. אם לא, צריכים להפסיק את השיחה. עד שנוכל להמשיך.
מותר להפסיק את האינטרקציה כמה פעמים שצריכים. מופנמים אולי יצטרכו הפסקות של כמה דקות, שעות ואפילו ימים לפני שיוכלו להתחלף ולהקשיב. אי אפשר להמשיך כאשר צד אחד לא יכול להכיל.
בסערה רצינית, הסשנים צריכים להיות קצרצרים – כל אחד אומר רק משפט אחד או שניים. השני מקשיב, נושם, מנסה להכיל טיפה, ואז מתחלפים.
המדבר מדבר על החוויה והתפיסה שלו. כך אני רואה, כך אני מרגיש. לא נכנס להאשמות, לא קורא לשני בשמות או תיאורים. למשל לפני כמה ימים חבר שלי אמר לי – "אל תעשי לי gaslighting". אח"כ ביקשתי ממנו שבפעם הבאה יגיד אחרת: "אני מרגיש שאת עושה לי gaslighting". זו הצהרה אותנטית על הרגשות שלו, שאני יכולה להקשיב לה ולהכיל. הראשון הוא האשמה, והיא גם זורקת אותי לטריטוריה של ויכוח – האם אני עושה או לא.
לא לנסות להגיע להחלטות או פתרונות בשלבים האלה של הסשנים. אנחנו עושים הכלה רגשית מרפאת. מנסים להקשיב, לתת לכל אחד מקום, אמפתיה, אכפתיות, אוזן קשבת. החלטות ופתרונות שייכות לשלב אחר לגמרי.
חייבת להיות הדדיות. לא בהכרח אותו אורך זמן, אבל מתישהו חייבים להתחלף. אין דבר כזה שאחד נסער וזה לא יעשה לשני כלום. משהו עלה אצל המקשיב, וגם הוא צריך לקבל תור של הכלה רגשית. גם אם הקשבתם ואתם מרגישים בסדר יחסית, תבדקו. תעצמו עיניים, תנשמו, תראו מה שלומכם עכשיו. כנראה שמשהו עלה אצלכם. אל תתפתו לשים את עצמכם בצד כי הצד שהיה נסער נרגע. הוא נרגע, אבל גם אתם צריכים הכלה – גם אם אתם לא מאוד נסערים. אחרת זה יצטבר אצלכם.
ממשיכים עד הסוף. עד ששני הצדדים מרגישים מוכלים, מובנים, אהובים, מוערכים. נושאים עמוקים אולי יצטרכו תהליך ארוך של ימים או שבועות – לא ברצף, כמובן. אבל לא עוזבים את הנושא. ממשיכים כל פעם שיכולים. עד ששני הצדדים מסופקים.

שני הצדדים צריכים תשומת לב

עקרון שנכון גם לילדים, ולמדתי אותו מד"ר אלטה סולטר: כששני ילדים רבים, שניהם צריכים תשומת לב במידה שווה. אם ילד אחד מרביץ לשני, הם שניהם צריכים חיבוק, הקשבה, הכלה ואהבה. מהצד, זה נראה מאוד לא סימטרי: בת ה-5 רצה לבן השנתיים ומפילה אותו על הרצפה. הנטיה היא לעשות סשן לקטן שנפגע – לחבק אותו, לדבר איתו, ולנזוף בגדולה שלכאורה פגעה בקטן. טעות. המצב תמיד מורכב יותר, והדינמיקה כוללת את שני הילדים. שניהם נסערים – גם אם הם לא מראים את זה באותה הצורה – ושניהם צריכים אותנו.

אותו דבר בתוך זוג, משפחה, חברים. לא משנה מה המצב על פני השטח, מתחתיו אנחנו כמו שני הילדים, ושנינו צריכים הכלה רגשית. למשל, אחד כועס על השני. מי צריך סשן? שנינו. אולי הגיוני להתחיל מהכועס, שבכל מקרה יתקשה להקשיב ראשון. אבל מתישהו צריכים להתחלף. ואז אולי שוב ושוב.

הזהרו מדינמיקות שבהן צד אחד תמיד אשם, מתנצל בפני הצד השני ומנסה להשתפר. לא טוב. אתם בהדחקה ענקית על מה שקורה אצל הצד המתנצל. עוד על זה.

אם לא יכולים לעשות את זה

אז צריכים עזרה מקצועית. לפעמים הכל כל כך טעון מדי, שאף צד לא יכול להקשיב לשני. צריך להכיר בכך ולהשקיע משאבים כדי להכנס למסגרת שבה תוכלו לתקשר. הרבה פעמים כדאי לכל אחד לקבל טיפול או אימון אישי עבורו, כדי להוריד את מפלס הסערה הרגשית – ואז אפשר יהיה לקבל עזרה מקצועית זוגית או משפחתית, או שאפשר יהיה כבר לתקשר בעצמכם.