איך להסתדר עם כעס של בני עשרה

דן אריאלי כתב באחד הספרים שלו משפט אגבי:

כל הורה אוהב את הילדים שלו. עד שהם מגיעים לגיל ההתבגרות

קשה לנו עם טינאייג'רים כי זה גיל מרדני. חזק. יש להם אנרגיה חזקה של כעס, ורובו מופנה אלינו.

למה בני עשרה כועסים

הכעס שלהם קשור לשינוי. הם רוצים לשנות את העולם. הם מנסים להבין מה לא בסדר בעולם כפי שהוא מתנהל, ואיך הוא צריך להתנהל.

בגיל שנתיים הם מתחילים לזהות, לחגוג ולהתעקש על הנפרדות שלהם, אבל לכל אורך הילדות – עדיין רואים אותנו כ"אלוהים חיובי" שהם מצדיקים, מחקים, ורוצים להיות איתנו כמה שיותר. עד גיל ההתבגרות. שם נגמרת החגיגה הזו. אנחנו עדיין סוג של אלוהים, עדיין מייצגים את המציאות – אבל הם מתחילים להתמרד נגדה.

הם רוצים לשנות את העולם, ואותנו כמייצגים אותו. הם מתביישים בנו, מביישים אותנו ומחפשים כל דרך שתהיה שונה משלנו. זה טוב. זה תהליך חיובי. לכל אורך ההסטוריה, צעירים מובילים מהפכות. הם צועקים: אתם לא בסדר! צריך לשנות! כך החברה מתקדמת. איפשהו בגילאי העשרים הלב שלהם יתרכך אלינו בחזרה, בעשור השלושים יהיו להם ילדים משלהם והם יבינו מה עשינו בשבילם, ובשנות ה – 40, בשאיפה, כבר יראו אותנו כאנשים שעומדים בפני עצמם, ולא רק ההורים שלהם, ותהיה להם אנרגיה רגועה בהרבה. כמונו עכשיו. מבינים את המקום שלנו, פחות או יותר, ויודעים על מה אנחנו מוכנים להלחם ועל מה לא.

עכשיו הם מורדים וכועסים וזה התפקיד החברתי שלהם.

לשקף בצורה חיובית

העבודה שלנו היא קודם כל להבין שמה שקורה כאן טוב. זה שהם כועסים ורוצים לשנות אותנו הוא חיובי, וכדאי לשקף להם את זה.  להגיד להם את זה. שזה טוב שהם ככה. זה קשה לנו, ולפעמים פוגע בנו, ואנחנו לא מצליחים להשאר סבלניים – אבל חשוב שהם יהיו ככה. אתם יכולים להראות להם את הסרטון או המאמר הזה.

אנחנו צריכים להתאמץ ולהציב להם גבולות על מעשים. גם אם זה קשה. ככה מקובל אצלנו בבית. הם צריכים ללמוד שבעולם יש גבולות למעשים שלהם. לא כל דבר מותר ומקובל, הם לא מעל לכל חוק אפשרי, וכוח לא יאפשר להם כל דבר.

התפקיד החשוב ביותר

התפקיד העוד יותר חשוב שלנו הוא לתת להם אהבה ללא תנאי. להקשיב, להכיל. הם צריכים לדעת שאנחנו אוהבים אותנו בכל מקרה, גם כשהם בועטים בנו. לספק אהבה כמיטב יכולתנו. זה קשה, והרבה מהזמן נאבד סבלנות ולא נקשיב – אז כמה שמצליחים. גם למנות קטנות יש ערך רב.

כשהם היו קטנים והוציאו שיניים הם נשכו צעצועי פלסטיק קטנים – "נשכנים". היה חשוב לנשוך נשכנים. עכשיו אנחנו הנשכנים. הם צריכים לצאת נגדנו לגמרי. כשהם יתבגרו, הם יסכימו איתנו על חלק מהדברים, ויעריכו אותנו. לא עכשיו.

לא להציב גבולות על תקשורת

אני מציעה לא לומר:

• אל תגידי לי דברים כאלה
• אל תדברי איתי עד שתרגעי
• נדבר רק אחרי שתתנצלי.

אולי מותר לצעוק אצלכם בבית ואולי אסור. אצלי מותר. הגיוני בעיני לדרוש שימוש בשפה מכובדת ובטח לא בקללות. אבל מותר לומר כל דבר. גם דברים כואבים. יש גבולות – אבל לא על עצם התקשורת. תנו לתקשורת כלפיכם לזרום.

"לא עליך המלאכה לגמור"

משפט ממסכת אבות –

לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה.

אתה לא יכול לגמור את המלאכה, היא גדולה וקשה מדי. אי אפשר להקשיב לטינאייג'רים באהבה כל הזמן. אבל אין לנו זכות לא לנסות את המשימה הזו.

בתור מאמנת שעובדת עם מה שיוצא מבני העשרה האלה, מבוגרים – אני מעידה: אם אדם קיבל מנה מסוימת של הקשבה, הכרה, הערכה ואהבה מההורים שלו – זה מספיק. היחס לא צריך להיות מושלם וכל הזמן. למעשה, אם הוא מושלם וכל הזמן – כנראה שיש בעיה חמורה אחרת. הגיוני שחלק מהזמן לא נצליח איתם. אנחנו צריכים לקבל את זה באהבה, להיות סבלניים עם עצמנו, ולחפש דרכים להיטיב עם עצמנו – כדי שנוכל להקשיב. כדי לעזור להם לנצל ולמצות את השלב של האנרגיה החזקה הזו, כולל כעס.

נ.ב: לא לשכוח להקשיב באמת

הם תוקפים, מאבדים פרופורציה, לא לגמרי קוהרנטיים, ועם כל זאת – יש להם משהו לומר. אמיתי. שווה להקשיב. לא רק להכיל ולשקף, אלא להקשיב באמת. אולי יש להם משהו לומר ששווה לשמוע.