איך להפסיק לאכול שוקולד?

ידיים אוכלות מקופסות שוקולדים

אנשים שואלים אותי איך להפסיק לאכול שוקולד (או ג'אנק פוד, או כל מנהג מזיק אחר).

איך להפסיק? מפסיקים. לא קונים.
ומה אז?
אז יש רצון לאכול שוקולד, אולי רצון חזק.

התרבות שלנו מהללת את הרצון הזה, קוראת לו בשמות חיננים כמו craving, ומצווה עלינו לספק אותו. המחשבה הזו שכל רצון מחייב סיפוק מיידי היא לגמרי תרבותית. יש תרבויות שלא נוהגות כך באופן כל כך קיצוני.

הבעיה עם סיפוק מהיר של רצונות הוא שאין הזדמנות לברר: מהו בדיוק הרצון. אני טוענת שהרצון החזק הזה הוא לא לשוקולד. הוא רצון למשהו אחר.

מהי התחושה של רצון?

פיזיולוגית לא ניתן להבחין בין רצונות שונים. ניתן להבחין ברצון עצמו. יש עצבנות קלה ועוררות. זהו אדרנלין. מופרש גם דופמין, "המולקולה של עוד" או של "קדימה". וזהו פחות או יותר. הרצונות לצאת ולטייל, או לקנות נעליים, או לאכול שוקולד, זהים פיזיולוגית.

המחשבה – הפרשנות שלנו – היא שזהו רצון לשוקולד, כי התרגלנו לספק את הרצון הזה בעזרת שוקולד. והפרשנות הנורמלית והמקובלת חברתית היא שזהו רצון לשוקולד. לא מאוד נורמלי להתנועע בחוסר נוחות ליד השולחן במשרד ולומר:

בא לי לעשות סקס. או בא לעשות משהו מרגש. או להתפטר.

הרצונות האלה נשארים מעורפלים. אנחנו לא עסוקים בהם, ובהתאם, גם לא משקיעים משאבים במימושם. קל יותר לדכא אותם בעזרת שוקולד.

מה רצינו כתינוקות?

לתינוק יש רצונות חזקים מאוד. לאמא, למגע, לחום, לחוויות. בתור ילדים רצינו דברים עד כאב. לחכות לפורים בשנה מעוברת היה בלתי נסבל (זוכרים? מגיע אדר, אבל זה רק אדר א'…). לחכות ליום ההולדת, לחכות לסוף הארוחה שבה מגיע הקינוח. הרצון היה אדיר. לאט לאט החיים לימדו אותנו שלא כדאי לרצות דברים בלהט כזה. שיננו לנו כי "כגודל הציפיות גודל האכזבות", משפט שבהמשך הפך למשפט המדכא עוד יותר "ציפיות הן לכריות". הפסקנו להתיחס ברצינות לרצונות עמוקים ומשמעותיים, וכל מה שנשאר לנו הוא איזה רצון עמום ומעורפל, רוחש מתחת לפני השטח, שהתרבות שלנו משייכת אותו בעיקר לרצון לאוכל, או לשוקולד. הרצון הזה מתעורר לפעמים בעוצמה הרסנית, אבל בד"כ הוא יושב בשקט, ילד טוב, ולפעמים כמעט שנעלם.

לקוחה פעם סיפרה לי כבדרך אגב, שהפסיקה לאכול שוקולד. אפילו לא דיברנו על זה. זה קרה לה בטבעיות.

עוד על זה – מה רצינו כתינוקות, למה בכינו, ומה כדאי לנו לחפש היום, במיוחד אם אנחנו רוצים לרדת מההתמכרויות המאמללות האלה.

הביצה והתרנגולת של הרצון

ארשה לעצמי להמר: אם המשאלות המשמעותיות (אולי הנסתרות) שלכם היו מתגשמות, לא הייתם רוצים לאכול שוקולד. או שאולי היתם אוכלים ממנו כמויות קטנות, נהנים מאוד – ולא מחפשים עוד ועוד. יש נשים שמספרות שכשהן מאוהבות, הן שוכחות לאכול.

יש לי משהו עוד יותר אופטימי להציע. לא רק הגשמת כל המשאלות שלכם היתה מבטלת את הרצון לשוקולד. אפילו תחושה של התקדמות לעבר המטרות, תזוזה, התפתחות אפילו קטנה – אבל משמעותית – היתה מפחיתה את הרצון הזה. גם זה היה מספיק.

העניין הוא שיש פה ביצה ותרנגולת. או כמו שבני היה מגדיר בגיל 4, ביצה ולטאה (חשבתם שרק על תרנגולות אפשר להסביר את האבולוציה?…). השוקולד מספק את הרצון שלנו שמשהו מרגש יקרה – ומרדים אותנו. ואז לא קורה דבר סביבנו, ואז החיים לא מספקים, והרצון שלנו מתעורר שוב קצת, ואנחנו שוב מפרשים אותו כרצון בשוקולד. ושוב אוכלים שוקולד. ושוב ולא עושים שום דבר משמעותי עם עצמנו.

הפרסומות שוטפות לנו את המוח

המפרסמים מודעים לכך היטב, כמובן. ובפרסומות יש מסרים שמזהים אכילת שוקולד או ג'אנק אחר עם ריגושים. לא מספיק שהשוקולד עצמו מעלה את רמת הסרוטונין במוח וגורם לנו תחושת עונג, אנחנו גם מקבלים שטיפת מוח בלתי פוסקת לכך שמרגש, כיפי, סקסי ומרדני לאכול את הדברים האלה.

הדרך החוצה לא קלה, כמו שלא קל לתרנגולת להופיע ללא ביצת תרנגולת. הדרך החוצה עוברת דרך שלב ביניים שבו אנחנו לא מספקים את הרצון החזק בשוקולד, ומפנים את כל המרץ שלנו, האדרנלין והדופמין הזה להקשבה לעצמנו ולשיפור חיינו. מה אנחנו באמת רוצים? וכיצד זה יכול לקרות?

הגמילה האישית שלי

פעם, לפני שנים, החלטתי להגמל מסוכר. היתי מוסיפה שתי כפיות סוכר לכל כוס תה, וזה היה הרבה כוסות ביום. לא חשבתי על הגמילה כעל משהו רגשי, אלא רק רציתי להוריד את הטריגליצרידים, שעלו לי קצת.

פשוט אחליף את שתי הכפיות בחצי כפית, מה כבר יכול להיות?

חשבתי לעצמי.

ואז קרה דבר מעניין. גיליתי שהתה הזה היה הנחמה שלי. זו היתה תקופה לא פשוטה עבורי – תואר שני בטכניון, בנושא שלא היה הכי קרוב לליבי. היתי יושבת במשרד הפינתי המהמם, עם נוף לחצי עולם, והרגשתי עצובה. בלי כוס התה עם הסוכר, העצב הגיע. קודם התה כיסה עליו, ובקושי הרגשתי אותו. בכל פעם שהוא עלה, שתיתי עוד כוס. ועכשיו בלי התה המתוק, הוא הגיע. זה היה בהתחלה לא נעים, אבל מהר מאוד שמחתי. היה לי מה לעשות עם העצב הזה. קודם הוא היה מודחק ולא נגיש. הוא סימן לי משהו שדווקא רציתי לשמוע. בהמשך שיניתי את המצב שגרם לעצב הזה. שיניתי אותו מקצה אל קצה, גם אם זה לקח כמה שנים. חזרתי לתחום העיסוק הקודם שלי – אימון אישי. היום אני לא צריכה את התה המתוק בשביל להיות שמחה. אני שמחה מחיי ומההתקדמות של אנשים סביבי.

מה עושים?

מוצאים מה יתמוך בנו בשינוי שלנו. מה יעזור לנו להבין את הרצונות שלנו, ומה מפריע לנו בחיים, ולהתחיל לפתור את זה, להתקדם. זה יכול להיות אימון אישי או קורס, זה יכול להיות סוג עבודה רוחנית כלשהי או דרך אחרת. העיקר שמשהו יתחיל לזוז. במקביל לזה אפשר להתחיל את הגמילה שלנו, והפעם – כאשר החיים מתקדמים – זה יעבוד. אנשים נגמלים איתי לא רק משוקולד אלא גם מעישון וגם משימוש בסמים. לפעמים זה קל ולפעמים לא, אבל תמיד מתגמל באופן עמוק.

קורס דיגיטלי שיעזור

סטרס מכל סוג מעלה את הרצון והצורך שלנו בבריחה, בהרגעה ובמתוקים. כל מה שעוזר נגד סטרס יעזור לנו במצבים האלה, ואחד הדברים היחסית פשוטים שאפשר לעשות – זה ללמוד לישון טוב! לישון מעולה! ולקום עם אנרגיה טובה, חיונית ורגועה כל יום. יש לי קורס דיגיטלי מעולה עבורכם, עם כלים פשוטים וזמינים. מוזמנים לישון נהדר ולקבל הקלה בכל ההתמכרויות היומיומיות האלה.

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם: