איך להצליח במבחנים

להצליח במבחנים. לקבל מאיות. מה זה דורש? זה לא חלום. זה דורש השקעה והתמדה אבל גם הבנה של – באילו כוונים להשקיע.

למדתי בטכניון 6 שנים (תואר ראשון בפיסיקה ושני במחשבים, בהצטיינות עם מלגות ופרסים).  היה לי שוק כשעברתי מפיסיקה למחשבים. בפיסיקה, אם הבנתי את החומר, יכולתי פשוט לענות על השאלות שבמבחן. לא היה עוד מכשול בין ההבנה לבין פתרון המבחנים. בקורסים במחשבים זה לא היה כל כך פשוט. להבין בכלל לא הספיק. מדוע זה כך בטכניון? מדוע המבחנים כל כך קשים בפני עצמם? לא כי החומר קשה (והוא קשה – אבל נניח שמתגברים על זה). המבחן קשה. כי הוא tricky. כי הוא נטפל לפינות הקטנות והאפלות ביותר של החומר. בין ההבנה של החומר להצלחה במבחן, ובלימודים, רב המרחק. אולי זה ככה כי יש הרבה תלמידים ולא רוצים לתת ציונים גבוהים לכולם.

הצלחה במבחנים היא מיומנות בפני עצמה

כך או כך, היתי חייבת להוציא ציונים גבוהים מאוד, כי המלגה שלי היתה תלויה בזה. לכן מצאתי את עצמי מפתחת את המיומנות שנקראת הצלחה במבחנים. לא מדובר ברמאות משום סוג, וגם לא בשום שטח אפור. בכל זאת, כדאי להיות כנים. מבחן הוא "פלנטה אחרת" (מתנצלת על ההקשר). במבחן יש זמן קצר מאוד, להגשים משימה חשובה מאוד (נניח), והמכשול הוא לפעמים גדול מאוד. ברגע שהגדרתי את זה כך, התחלתי להתמחות בתחום הזה. ממבחן למבחן למדתי איך להצליח במבחנים. הפקתי לקחים ברמות צבאיות. בדקתי את עצמי בכל רגע: איך התפקוד שלי כרגע? האם אני במקסימום? עד שהגעתי לרמה של אומנות. הציונים שלי היו הכי גבוהים שיכולתי להשיג, בזה אני בטוחה. אני לא חושבת שככה זה צריך להיות במבחנים. שחוץ מלדעת את החומר צריך עוד כל כך הרבה. אבל כנראה שבעולם התחרותי של היום זה המצב. אז אנסה לפרט מה עשיתי.

הכנה מושלמת

הזהרתי, אין פה רמאות. בשביל להצליח במבחנים בודאות (לא במזל) צריך לדעת את החומר. היטב. מעולה. את כל החומר. קראתי את הספרים תמיד, cover to cover, ולא הסתפקתי בסיכומי השיעורים. כמובן שהלכתי לשיעורים. כל מה שלא הבנתי, רשמתי לעצמי בצד, וטרחתי לברר. בספר, אצל הסגל, עם סטודנטים אחרים. אם לא הבנתי משהו בשיעור – וידעתי שהגעתי מוכנה לשיעור, כך שאני אמורה להבין – לא ויתרתי לסגל, וגם לא התביישתי, ושאלתי שאלות. ביצעתי את המטלות, וגם כאן וידאתי שאני מבינה את הכל. אם היה צורך, ולשמחתי בד"כ לא היה – קראתי חומר נוסף. זה נראה כמו הרבה עבודה, וזה אכן הרבה עבודה, אבל לקרוא את כל החומר לא לוקח יותר זמן מאשר לקרוא חלק ממנו, ולהזיע כדי להבין את החלק הזה. לפעמים קל יותר לקרוא הכל בצורה מסודרת. לפעמים (קורס קומפילציה…) יצא שהשקעתי עשירית זמן מאחרים – קראתי את הספר תוך כמה ימים ואז כל השאר רץ, במקום להזיע כל הסמסטר ולנסות להבין מהסברים חלקיים בחוברות. בשיעורים הרבה פעמים הגעתי למסקנה שלא כדאי לכתוב – הכל כתוב בחוברת ובספר, ועדיף להתרכז ולהבין. במקרים נדירים שבהם החומר היה קשה לי במיוחד, חזרתי אחורה לקרוא חומר בסיסי יותר כמו הספרים של פיינמן ("הפיינמנים"…)

הבנה מהם המכשולים

חוץ מזה, סימנתי את האויבים: מה מפריע לי להצליח במבחנים? מה מונע ממני לעשות כמיטב יכולתי? היו כמה מכשולים כאלה. אחד היה הריכוז. הפריע לי אם הבוחנים דיברו ביניהם (עוד עוולה של האוניברסיטאות), הפריע לי אם אנשים עשו רעש לידי כמו קינוחי אף אינסופיים או לעיסה רמה של תפוח. גורם שני היה המתח. מרוב מתח היה לי קשה לחשוב. גורם שלישי היה ששנאתי לבדוק. ורביעי היה שלאחר זמן מסוים במבחן, הרגשתי שהוא נגמר, ומה שלא הספקתי עד כה, אין סיכוי שאספיק. אז היו לי ארבעה אויבים לחסל. ויצאתי למשימה. המטרה שלי היתה להגיע לתפקוד מושלם במבחן: לא משנה אם בראד פיט ירקוד לי סלסה על השולחן, לא משנה אם הבוחנים ידברו ללא הפסקה בקול רם, לא משנה אם זה מבחן קשה, לא משנה אם הזמן עומד להגמר ונשארו לי עוד 20 נקודות לפתור – אני אהיה שלווה ומרוכזת ב – 100% ולא אפסיק לחשוב, להיות יצירתית וגם לדייק. אם יהיה לי את זה, אני אגיע לציון המקסימלי האפשרי עבורי – והרבה פעמים זה יהיה 100 שמנמן ועגול.

התמודדות בזמן אמת

אחד הכלים העיקריים שלי היה התבוננות. כמו צ'יטה שלא מורידה את עיניה מהמטרה. כל הזמן בדקתי מה שלומי בזמן המבחן. אם הרגשתי עצבנית, עשיתי תרגילי נשימות, תוך כדי שהמשכתי לפתור. אם שמתי לב שתשומת הלב שלי נודדת לרעשים בחדר – החזרתי אותה למבחן. אם שמתי לב לקולות בראשי שמציעים לי לא לבדוק את המבחן, כי במילא לא נשאר הרבה זמן – התעלמתי ובדקתי. אם נשאר מעט זמן ונשארה לי שאלה גדולה לפתור – עשיתי שני דברים במקביל: חשבתי על פתרון וגם שמרתי על עצמי לא להכנס ליאוש ותסכול. זה נשמע כפייתי – וזה היה די כפייתי. "ישבתי לעצמי על הראש", צמוד צמוד, ושמרתי להיות כל הזמן בקו הנכון.

הכנה נפשית לפני המבחנים

ידעתי שהבסיס לכל זה חייב להיות חיובי. זה היה משחק מטורף שלקחתי על עצמי, ולא רציתי לסבול ממנו יותר מדי. רציתי להיות במצב רוח טוב. לכן עשיתי דברים שעוזרים למצב רוח טוב. הרבה פעמים אפיתי עוגה בבוקר המבחן. שמעתי מוסיקה שאני אוהבת. עשיתי ספורט. היום ללא ספק היתי מתרגלת התמקדות, אבל אז לא הכרתי אותה. אז פשוט דאגתי לכך שאהיה במצב רוח טוב. אם הרגשתי מתוחה, ניסיתי לבדוק ממה המתח, האם יש משהו מסוים שלא למדתי מספיק טוב, ואם כן, חזרתי עליו.

 

ואם כבר נכשלים

אז גם פה יש תחום שלם. איך להסתדר עם כשלון? איך ללמוד ממנו באמת ולהתרומם משם? הנה הדרכה די מקיפה שכתבתי על זה.

איך אימון אישי עוזר לישם את זה

כאשר למדתי בטכניון כבר היתי אחרי שנים רבות של אימון לעצמי ואימון לאחרים. ידעתי היטב איך ליצור לעצמי את המצבים הנפשיים-רגשיים-מחשבתיים שאני מעוניינת ליצור. רציתי בעיקר להעביר את המסר שזה אפשרי, מנסיון. אם אתם רוצים עזרה להגיע למקום הזה, למצב הרגשי – מחשבתי – פיזי שיאפשר לכם השגים כאלה, בין אם זה בלימודים או בתחום אחר – אני כאן לרשותכם.

עזרתי להרבה אנשים ללמוד אחרת לגמרי, לשפר ציונים ולהתחיל או לסיים תואר.

הכלי הראשון שאנסה איתכם יהיה גישת הפוקוסינג – גישה וותיקה ובדוקה שמשמשת פסיכולוגים, מאמנים ומטפלים בכל העולם, ופותחה בשנות ה – 50. היא מכילה קיצור דרך מסוים לעבודה עם מקומות פחות מודעים במוח, ועוזרת ליצור רוגע, ריכוז, בטחון עצמי וגם התמודדות פחות טראומטית עם כשלון. אפשר לעבד בעזרתה טראומות קטנות מהעבר, למשל כאלה שקשורות ללימודים.
אם תתחברו לגישה הזו, מצבכם יהיה מצוין. אם לא, יש עוד הרבה כוונים שאפשר לנסות.

דברו איתי!