איך להשתחרר מפאסיב-אגרסיב

מכירים את זה? אתם כועסים אבל מראים את זה רק טיפה. עקיצה פה ושם, פרצוף, תשובה קצרה. אתם משתדלים להבליג, להיות בוגרים, לראות את הצד השני, ובכל זאת – הכעס שלכם זולג החוצה קצת. אולי זה הפוך. אתם בקשר עם אדם שמדי פעם מפנה אליכם מרירות. אולי אתם יודעים מה מפריע לו ואולי לא, ובכל מקרה הסיטואציה לא נעימה. מה קורה פה? ומה עושים עם זה?

לפני שנמשיך,

פאסיב-אגרסיב הוא אגרסיביות

פאסיב אגרסיב הוא ביטוי באנגלית, שמורכב משני תארים. אגרסיב הוא תואר. מתאר התנהגות אגרסיבית. ה"פאסיב" מתאר אותו. כלומר האגרסיביות היא פאסיבית. פאסיב-אגרסיב הוא סוג של אגרסיביות.

אולי חשבנו שפאסיב-אגרסיב הוא איזה סוג של מחדל, אי נעימות או אי נוחות. משהו מתון יחסית. אבל פאסיב-אגרסיב הוא צורה של אגרסיביות. הוא שונה מצעקות או מכות רק בסגנון, לא במהות. 

אגרסיביות היא להוציא כעס על מישהו אחר. לפרוק אותו עליו. הכעס הוא רגש לגיטימי, כמו כל הרגשות. כמו מזג האויר. אין לנו שליטה על מזג האויר או על הרגשות שלנו. מצד שני, יש לנו שליטה רבה וכמעט מלאה על המעשים שלנו. אתם לא יכולים למנוע מזג אויר, אבל אתם לגמרי יכולים לא להוציא את הילד הקטן שלכם לגשם ולהשאיר אותו שם.

מתי התחלנו לכעוס

בתור תינוקות חשנו רעב, קור או בדידות מפחידה – וכעסנו. פחדנו וכעסנו. זו התגובה הטבעית כדי לשנות את המציאות. צעקנו מתוך הכעס הזה, והמטפלים, בד"כ ההורים – הגיעו אלינו לעזור. בלי הכעס הזה לא היינו שורדים. כעס הוא דחף לשנות מציאות רעה, מסוכנת. 

בצורה בריאה, המטפלים נענו לכעס שלנו כתינוקות. הם באו והביאו איתם אוכל, חום, מגע, תשומת לב וגם אהבה. הם הגיבו לטובה גם אם פשוט נראינו שקטים ואומללים. יש בתים שהגיבו יותר לסימנים חזקים של כעס ויש בתים שהגיבו יותר לסימני אומללות, ולפעמים אחים שונים קיבלו יחס שונה. בכל מקרה, שם למדנו להשתמש באגרסיביות וגם בפאסיב-אגרסיב. הוצאנו כעס, בצורה גלויה או פאסיבית – וקיבלנו טיפול טוב ואהבה.

ככל שגדלנו, חינכו אותנו להיות פחות אגרסיביים בצורה גלויה. את הבנות לימדו את זה יותר מאשר את הבנים, ובכל זאת – לימדו את כולנו. נענשנו בצורות שונות על הבעת כעס – חלקנו גם פיזית או קיבלנו כעס בחזרה ואפילו שנאה. לאט לאט עברנו יותר ויותר לפאסיב-אגרסיב מאשר לאגרסיביות ברורה וגלויה. את האגרסיביות ואת פורקן הכעס שלנו שמרנו לחלשים. לא כלפי ההורים.

איך היום מגיבים לכעס שלנו

התגובה הטבעית של אדם לכעס היא כמו לתקיפה. נדיר מאוד שנפעיל כלפי אדם אחר כעס – אגרסיביות, או פאסיב-אגרסיב – והוא לא יחוש מותקף. משם אדם יכול לברוח, לתקוף או לקפוא במקום, אבל התגובה אף פעם לא תבנה את היחסים. התגובה אף פעם לא תהיה ולא תייצר קירבה, אהבה, חיבור, רוגע, ורצון טוב.

בתור תינוקות זה עבד לנו מצוין – ומאז אנחנו מסתובבים עם ציפיה לא מודעת שזה ימשיך לעבוד. שאם נהיה אומללים, שאם הצד השני יראה שאנחנו כועסים עליו, הוא יטפל בנו ויאהב אותנו. היום שום צורה של אגרסיביות לא תבנה את היחסים סביבנו.

אם יש לכם מזל ואתם בקשר עם אנשים ברמת התפתחות אישית גבוהה, מאוד גבוהה, הם יוכלו מדי פעם להתמודד עם כעס שמופנה כלפיהם. בלי לחוש מותקפים, בלי לסגת ובלי לתקוף בחזרה בשום צורה. זה נדיר. 

עוצמת הרגש נובעת מן העבר

רוב-רובם של הדברים שקורים לנו היום הם קטנים. מאוד. בן זוג לא אוהב בגד שלבשנו. קטנטן. הבעיה היא שמה שקורה בהווה מזכיר לנו דברים שקרו בעבר, כאשר היינו קטנים וחלשים. שם עוצמת הרגשות שלנו היתה חייבת להיות גבוהה, כדי להגן על עצמנו. חשבו על כלבים קטנים – לעיתים קרובות מאוד תוקפניים. הם צריכים להיות תוקפניים כדי להגן על עצמם, כי הם חלשים. הם צריכים להפחיד כדי להרחיק את האיום. גם אנחנו כתינוקות. כל אירוע היה מסוכן עבורנו והעלה פחד וכעס רב. 

החלקים הרגשיים במוח שלנו הם עתיקים, ולא מבדילים בין הווה לעבר. הם גם  לא מבדילים בין אנשים שונים אלא רק בין קטגוריות שונות, כמו: מישהו שיטפל בי, מישהו לטפל בו, מישהו להזדווג איתו, מישהו לברוח ממנו, לתקוף אותו וכך הלאה. אם בן הזוג לא אוהב בגד הוא נחווה כתוקף. הוא נחווה כתוקף בזמן עבר, כשהיינו חלשים.

הרבה מאוד אירועים קטנים בהווה זורקים את המוח שלנו לאחור, לזמן אחר בעבר, לזמן שבו הייתה תקיפה שאיימה עלינו באמת. תקיפה שאיכשהו ההווה מזכיר אותה. אולי בריח של תבשיל. אולי בזווית אור השמש מן החלון. בטון דיבור. עוצמת הרגשות מגיעה מן העבר. לא צריך טראומות גדולות בעברנו כדי שהמנגנונים האלה יופעלו אצלנו שוב ושוב. כמובן שאם היכו אתכם בילדות, צעקו, התעלמו או קיבלתם יחס קשה אחר – יש לכם טראומות. אבל גם אירועים קטנים יוצרים טראומות. טראומות הן חלק מההסתגלות של המוח למציאות. המערכת שלנו מיועדת לשרוד, וטראומות הן חלק מהמנגנון ששומר עלינו. 

אני מקווה שאתם לא נעלבים כשאני אומרת שרגשות מגיעים מהעבר, או מפרשים את זה כ-אתם לא בסדר או סתם עושים דרמה. בכלל לא. זה המנגנון האנושי, ואפילו לא רק אנושי. הוא קיים אצל כל היונקים.

כעס נקודתי וכעס כרוני

כשיחסים נמצאים במקום טוב, רוב הכעסים יהיו נקודתיים, על אירועים ספציפיים. קל יהיה להתמודד איתם. לא מזמן אמי אמרה שתגיע אלי בשתיים, והגיעה בשלוש. אולי כעסתי קצת, אבל זה לא רגש חזק מדי. זיהיתי שיש פה משהו שמפריע לי – הכעס נובע מרצון לתקן את המציאות – ויכולתי לדבר איתה על זה ברוגע, ולמצוא פתרון. 

הבעיה היא כשקורה משהו שזורק אותנו אחורה לעבר. שזה כל פעם שעולה רגש חזק. כאן יש לנו תפקיד, לזהות שאנחנו נזרקים לאחור, ולעשות סוג כלשהו של עבודה רגשית שיעזור להקל על הרגשות שאגורים אצלנו מהעבר. העבודה הרגשית תעזור לנו להיות פחות "מוקפצים" בסיטואציות שכאלה.

אישית, עשיתי כל כך הרבה עיבוד של אירועים ורגשות מן העבר, בכלים שונים, שסיטואציות עכשוויות מקפיצות אותי די מעט. עדיין, לכל אחד מאיתנו יש נקודות רגישות, ולחלקנו – המון.

האם זו מערכת יחסים רעילה?

כשאנחנו מסתכלים על מערכות היחסים שלנו, יכול להיות שבכמה מהן כעס נוכח בצורה קבועה. כרוני. כמעט כל מה שקורה מכעיס אותנו. אנחנו פשוט כועסים כל הזמן על מישהו או על משהו.

זה יכול לקרות בשני מצבים שונים מאוד. יכול להיות שאנחנו בתוך מצב חמור שחייב להשתנות. מצב או מערכת יחסים רעילים שאנחנו צריכים לא להיות בה. יש פה פגיעה קבועה בנו שחייבת להשתנות. יחסים שצריכים להגמר. עבודה שאנחנו צריכים להחליף. שכן שכדאי לעבור דירה ממנו. אם אפשר כמובן. חשוב לזהות את זה, ולהתחיל לפעול, גם אם זה עלול לקחת זמן. כעס כרוני לגמרי יכול לסמן מערכת יחסים רעילה והרסנית.

ולפעמים, ממש לא. בגדול המצב הוא בסדר גמור עם האדם הזה – אבל נכנסנו שם לדינמיקה שלא עובדת. זה קשור למצב מערכת העצבים שלנו וקשור לתפיסות שלנו. האדם אולי מזכיר לנו משהו מהעבר, ואנחנו גם בנינו סיפור שלם סביב זה – שהוא, האדם הזה פשוט לא בסדר. בנינו תפיסה שלמה. 

כאן הרבה פעמים אנחנו עוברים לפאסיב-אגרסיב. אנחנו רואים שתקיפות לא עוזרות, ואנחנו מנסים את סוג התקיפה שעבד כתינוקות – להיות אומללים, להיות שקטים, להראות קצת כעס אבל לא בצורה ברורה או בצורה שחוזרת על עצמה וחלש. כל הזמן להעיר על שימוש בטלפון. כל הזמן להגיד שלא מקשיבים לנו. עקיצות בלתי פוסקות. הרמת קול על דברים לא קשורים. 

זה קורה עם בני עשרה

כשהם היו קטנים, הרגשנו שיש לנו את הכוח לכפות עליהם את מה שנראה לנו נכון. עכשיו כשהם חזקים, אנחנו מבינים שהפעלת כוח ישיר עליהם רק תרחיק אותם – ועוברים למוד של פאסיב-אגרסיב. עוקצים אותם כדי שיחזרו למוטב, שיחזרו להקשיב לנו ולבלות זמן אינו. עם בני נוער, ספציפית, לפעמים עדיף להניח לזה. לתת להם לחיות את חייהם, ולא לנסות להמשיך את הקשר הצמוד שהיה בילדות. כל היונקים מתרחקים מההורים בגיל ההתבגרות. 

אם יש בעיות גדולות, חשוב לברר ולהבין מה קורה. אבל יכול להיות שהכל די בסדר. תהליכים רגילים שקשורים לגיל, והקושי הוא בעיקר אצלנו. להסתגל לשינוי הטבעי בקשר. אם נסכים להרפות קצת, הם בד"כ יחזרו אלינו, ליותר קרבה, בגיל קצת יותר מבוגר.

איך להשתחרר מפאסיב-אגרסיב

הדבר הראשון הוא לזהות האם אנחנו במצב אקוטי שדורש החלצות, או שלא. אם כן, לקבל עזרה בהקדם, בשאיפה להיחלץ משם. 

אם המצב לא אקוטי, אנחנו צריכים לזכור שרוב הרגשות שלנו מגיעים מהעבר. יש לנו תפקיד – למצוא לעצמנו סוג של עבודה פיזית או רגשית שיעזרו לנו להתמודד עם הרגשות שהאדם הספציפי הזה מעלה אצלנו.

עוד תפקיד שלנו – למצוא דרך להימנע מכל אותן התנהגויות הפאסיב-אגרסיב שלנו. הן יוצרות חוויה של תקיפה ופוגעות בשני. לא משנה אם זה נראה לכם מוצדק או לא – זו תקיפה עבורם. ההתנהגויות האלה פוגעות גם בנו כי גם אנחנו מעורבים בתקיפה הזו. הסיטואציה כולה ממשיכה. 

קבלו עזרה. קואצ'ינג או טיפול, אפילו קצר טווח. אלו התנהגויות אוטומטיות שאנחנו צריכים ללמוד להפסיק. 

אם התנהגויות כאלה מופנות כלפיכם, גם זה צריך להפסק. עכשיו. גם בכך אפשר לעזור לכם.

כשתהיו במקום יותר טוב רגשית, ותפסיקו את הדינמיקה של פאסיב-אגרסיב, בואו נבדוק אם עדיין קיימת בעיה ביחסים שלכם. אולי כן ואולי לא. אם כן, אתם תהיו בעמדה הרבה יותר טובה וחזקה לשפר את היחסים, בעזרת כלים שונים.

סטיבן קובי: חפשו קודם להבין ואז להיות מובנים

בספר המעולה של סטיבן קובי, "7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד", אחד העקרונות שלו הוא – חפשו להבין קודם, ואז להיות מובנים. Seek to understand first, then to be understood. בעצם הוא טוען שאנחנו נוטים קודם לנסות לדבר, קודם שיבינו אותנו, לפני שאנחנו מנסים להבין.

בתור קואצ'רית אני רואה שתי דינמיקות שונות אצל בני אדם ביחסים: לפעמים אנחנו אכן מחזיקים כל הזמן את האג'נדה שלנו. אנחנו רוצים משהו מהשני וכועסים שלא מקבלים את זה. אנחנו רוצים קרבה ואהבה, הבנה, הקשבה, וכועסים שהם לא מספקים את זה. אנחנו מחפשים להיות מובנים – שהם יקשיבו לנו ויבואו לקראתנו – ולא הקדשנו מחשבה רבה למה שקורה אצלם. למה הם לא קרובים? אולי אנחנו יודעים למה, אבל מזלזלים בזה. זו לא סיבה חשובה באמת. 

מצד שני, יש אנשים שמחזיקים כל הזמן את האג'נדה של השני. אולי אתם כל הזמן מנסים להבין, להתאים את עצמכם, לספק, לשמח, לרצות. אתם בעצם כל הזמן מנסים להבין ואף פעם לא להיות מובנים. האג'נדה שלכם לא על השולחן. אתם לא שומרים על הגבולות שלכם ביחסים, ואולי אפילו לא ערים להם.

יכול להיות שילוב בין שתי הדינמיקות. אתם רגילים לרצות, ואז נמאס לכם ואתם לא מקשיבים בכלל. 

שום בעיה ביניכם לבין אדם אחר לא תפתר לעולם אם האג'נדה שלכם על השולחן ושלו לא, או להיפך. זה פשוט לא יקרה. בטיפול שלכם בבעיה חייבת להיות סימטריה. זו תמיד גם הבעיה שלי וגם הבעיה שלו, ועכשיו מה עושים עם זה. 

אז כן, קחו את העקרון של סטיבן קובי – קודם להקשיב ואז להיות מוקשבים – אבל גם וודאו שהאג'נדות שלכם על השולחן. בואו ותגידו "אני חושבת שאני מבינה מה קורה איתך, אבל אני כנראה לא מבינה לעומק, אז אני רוצה להבין עכשיו". אל תנסו לדבר לפני שהקשבתם הרבה ולעומק – זה פשוט לא יקלט. תנו תור לפני שתקבלו את התור שלכם, רק וודאו שגם התור שלכם מגיע. 

אל תישארו במערכת יחסים פוגענית, ואל תתנו לפאסיב-אגרסיב לקלקל יחסים טובים שלכם.