איך להתכונן לראיון עבודה או פגישה חשובה

עשיתי שיחת אימון לדוקטורית צעירה במדעי הרוח, שהלכה לראיון חשוב במטרה לקבל מלגה יוקרתית לכמה שנים. יכול להיות הצלחה גדולה. אספר לכם מה עשינו בשיחה, ואולי זה יעזור גם לכם במצבים דומים שבהם אתם מנסים להשיג השג בפגישה חשובה.

קצת עליה – היא אינטרוורטית. לדבר מול קבוצה זה לא הצד החזק שלה, גם לא לשלוף מהשרוול תשובות לשאלות. היא מרגישה חוסר בטחון, שהראיון הזה הוא מצב לא מתאים עבורה ולא מראה את היכולות האמיתיות שלה שהן יותר בכתיבה ובמחקר. את המלגה היוקרתית הקודמת שניסתה לקבל, לא קיבלה.

דיברנו על 4 נקודות מרכזיות:

1. ליצור חיבור יותר מאשר בטחון

תחשבי על מרצים ב"טד". הרבה פעמים הם מתרגשים ואומרים על הבמה – אנחנו מתרגשים. לפעמים הם פתאום נעצרים באמצע או מתבלבלים, עוצרים, נושמים, וכולם מוחאים להם כפיים והם ממשיכים.

אם את אותנטית לגבי זה שלא קל לך, אם את לא מנסה להציג הצגה מלאכותית, אנשים יכולים להתחבר אליך. ההצעה שלי – במקום להעמיד פנים שיש לך בטחון – לנסות ליצור חיבור. חיבור עם המראיינים. אתם סה"כ אנשים שיושבים יחד בחדר, בני אדם. להתבונן בעיניים, לנשום, להיות נוכחת בגוף שלך, לשים לב אליהם ולמה שקורה איתם.

לשים פוקוס על החיבור אנושי. זו משימה פשוטה יותר מאשר להמציא בטחון עצמי שלא קיים.

2. זה לא אישי, זו המערכת

מה שקורה כאן לא אישי אליך ולמראיינים. המערכת בישראל עובדת כך: כדי לעסוק במחקר אדם צריך לקבל מלגות, לכן הוא צריך ללכת לראיונות האלה, והוועדה צריכה לבחור כמה אנשים מתוך קבוצה מסוימת ולהעניק להם מלגות. הראיון הזה הוא חלק מאיך שהמערכת עובדת.

חשיבה כזו יוצרת איזו שותפות עם המראיינים – אנחנו כולנו חלק מאותה מערכת – וגם הופך את זה לפחות אישי. זה לא אודות ההצלחה האישית שלך. הנושא הוא – שיהיה מחקר בארץ בתחום שלך. נוצר פחות עומס עליך.

3. להתעמת עם העבר

להרבה מאיתנו קשה לבקש עבור עצמנו. זה לגמרי מהילדות. בילדות אמרו לנו

תתחלק עם אחרים, תשתף את הצעצועים, אל תשמור הכל לעצמך

להבין שרוב העוצמה הרגשית נובעת משם. מהעבר, לא מהיום. זה לא "לא בסדר" בכלל לבקש לקבל מלגה עבור מחקר, או שכר עבודה. לחלקנו רק להבין את זה – שזה לא קשור להיום – עוזר מספיק, וחלקנו צריכים עבודה יסודית יותר של עיבוד טראומות ומסרים כואבים מהמשפחה בתחום הזה. פוקוסינג הוא כלי אפקטיבי לעבודה כזו.

זה גם קשור לנקודה הקודמת. גם כסף הוא חלק ממערכת שעובדת עבור כולם. גם כשאת מבקשת כסף ישירות לכיס הפרטי שלך, זה כדי שהמערכת תפעל. כדי שיהיה מחקר בארץ דוקטורים צריכים לקבל אליהם מלגה, כדי שיוכלו לפרנס את המשפחה בזמן שהם חוקרים. אם מישהו עצמאי, כמוני, התשלום אלי הוא גם כדי שיהיה קואצ'ינג בארץ. שכשאנשים יצטרכו אותי אהיה שם. אז הכסף הוא אישי ולא אישי.

היום בעידן הקורונה אנחנו מבינים עוד יותר את הנקודה הזו. עסקים צריכים שישלמו להם לא רק בגלל שהם סיפקו סחורה או שירות. גם כי רוצים שהם יהיו קיימים. אותו דבר עם חוקרים, אמנים, ספורטאים ואחרים.

4. ללמוד מ"ארגו": הכרטיס בתוך הקופסה

נחזור לראיון. זוכרת את הסרט "ארגו"? קבוצת אמריקאיים נלכדה באיראן בשנות ה-80. המצב הפוליטי השתנה, ולצאת משדה התעופה היה בלתי אפשרי. היו עוצרים והורגים אותם. האמריקאים העמידו פני קנדים, וכך תכננו לעבור החוצה בשדה התעופה. היה להם מאמן מקומי שהנחה אותם והסביר להם איך זה עובד:

כשטסים לתוך איראן, בשדה התעופה פותחים כרטיס עבורם עם שמם, ושומרים את הכרטיסים בקופסה. כשמישהו רוצה לצאת משדה התעופה, הפקיד צריך למצוא את הכרטיס שלו בקופסה.

עבורם אין כרטיסים בקופסה. הזהויות שלהם בדויות. הם באים לפקיד בשדה התעופה והוא יחפש את הכרטיסים שלהם. המאמן אומר להם:

אם אתם יודעים ב – 100% שהכרטיסים שלכם נמצא בקופסה, אתם תצאו מהשדה.

הכרטיסים שלהם לא בקופסה והם צריכים בטחון מלא שהכרטיסים שלהם בתוך הקופסה. אותו דבר איתך. כשאת באה לראיון, את צריכה לדעת שכן, הכרטיס שלך בקופסה. את מקבלת את המלגה. למה? ככה. כי את חוקרת ויכולה לעשות את המחקר, צריכים את המחקר שלך בארץ וצריכים אנשים כמוך שיחקרו. את מקבלת את המלגה הזו.

אני אומרת את זה גם לאנשים שמתכוננים לראיון עבודה – תבואו כשהעבודה כבר אצלכם, ואתם באים לפגישה הראשונה לסכם איך מתחילים. ליצור את החיבור הראשוני וישור קו איך מתחילים.

זה לא נכון, גם הכרטיסים שלהם לא היו בקופסה, אבל זו גישה שמראה את המחויבות שלך. את הנכונות שלך. את העמדה שאת נוקטת. את נוקטת עמדה שזה יעבוד. על זה את הולכת. ואח"כ נראה אם כן או לא.

נ.ב. – היא קיבלה את המלגה היוקרתית ל-4 שנים 🙂