איך להתמודד עם משבר

(מעדיפים להקשיב? המאמר בהקלטה)

מייק טייסון אמר

Everybody has a plan, till they get punched in the mouth.
לכל אחד יש תוכנית, עד שהוא מקבל אגרוף בפה.

משברים הם האתגר שלנו, נכון? עד כמה שאנחנו לא אוהבים אותם, אנחנו מוקפים בהם. גדולים כמו פיטורים, מחלה חמורה שמתגלה אצלכם או אצל קרוב, פרידה. בינוניים כמו סירוב לקידום או משרה שעבדתם הרבה זמן כדי לקבל, נושא בריאותי זמני אבל פוגע, כסף שיורד לטמיון. וגם משברים קטנים ואפילו קטנטנים, מכות קלות בכנף – ובכל זאת.

רוב המשברים מגיעים מבחוץ, ופה ושם אנחנו יוצרים אותם בעצמנו – כמו בבחירה להפרד או לקחת על עצמנו עבודה בתחום חדש. חלק מהמשברים טובים במהותם, ויקחו אותנו קדימה. אבל הם משברים.

קודם כל,

משבר הוא מעליב

אני זוכרת את הנפילה שבה נפצעתי בריצה. מצאתי את עצמי מדממת על המדרכה, בוכה ובוכה, וידעתי שחלק מהבכי שלי נובע מהלם ומכאב, והשאר – מבושה. אנשים רואים אותי על הארץ, ולמה? כי הסתכלתי בטלפון בזמן ריצה. גם פרידה היא מביכה, וגם פיטורים. כמו עודף משקל גדול – כולם יודעים. ההרגשה היא שכל אחד חושב שמשהו לא בסדר איתנו. אחרת, למה זה קרה לנו?

נכון. עשינו טעויות. כמו אחרים בתורם, גם אנחנו עכשיו. יש פה קריאה לגדול מתוך טיפות קטנטנות של נרקסיזם שיש בכל אחד מאיתנו. טיפות של שיפוט מתמיד של אחרים בנסיון לדרג את עצמנו מעליהם, טיפות של חוסר אמפתיה לכאב שלהם. הזדמנות לייצב את הערך העצמי שלנו ללא תלות בהשגים.

משבר הוא גרעין ההתבגרות

אחרי הפרידה הקודמת שעברתי, נכנסתי לאחד האתרים, דיברתי עם שניים-שלושה אנשים, והאדם הראשון שפגשתי לדייט – הפך לבן הזוג שלי לתקופה ארוכה. היה לנו קשר מדהים, ובתוכו עשיתי את כל העיבוד של הקשר הקודם. לא מזמן הוא עזב, וניסיתי לעשות אותו דבר. ישבתי בחריצות על האפליקציות, כתבתי, דיברתי, פגשתי. הפעם לא היה לי מזל כזה. בכיתי לאחותי בתסכול:

מה אני עושה לא בסדר?

גורדון נופלד מדבר על הרגע הזה שבו ילד מגלה את חוסר האונים שלו (futility) במצב מסוים. ברגע הזה הוא מתחיל לבכות ולצרוח ביאוש, ואחרי שהוא עובר אותו – הוא מבין שהוא לא יכול לשנות את המצב, וצריך להשתנות בעצמו. זה רגע של התבגרות. 

אחותי שלחה לי את ההרצאה הזו של נופלד, ואמרה לי:

יש לך רגע של חוסר אונים, וכאן תהיה גדילה והשתנות שלך. לא רוצה להיות בלי זוגיות לאיזה זמן? לא בחירה שלך. תתבגרי. תשתני.

להסכים לנשום

אתמול ישבתי בשיעור תופים. ניסיתי לנגן קטע בשיר של נירוונה, אבל משהו לא הלך. תיבה לא הסתדרה. ניסיתי שוב ושוב, ובכל פעם יצא לי משהו שגוי אחר. התחלתי להרגיש את התסכול. הגוף שלי נהיה חם. אמרתי לעצמי – המורה יכול לעודד ולהנחות אותך בלי סוף, אבל אם את לא תנשמי ותרגעי, אף אחד לא יכול לעזור לך. זו העבודה שלך, והכי חשובה. 

אותו דבר עם הזוגיות. התכתבתי עם ידיד בערב. כתבתי לו “לילה טוב”, והוא כתב לי “לילה מעולה”. ללא מחשבה, עניתי –

לילה מעולה זה כפיות.

והוספתי –

אבל בעצם אני אוהבת גם לישון לבד.

ואז הלכתי למיטה הנעימה שלי, עם המצעים הרכים, ושאלתי את עצמי: בעצם מה הבעיה שלי? מה באמת כואב לי כרגע בחיים? הפתעתי את עצמי בתשובה: שום בעיה. אני מוקפת באהבה, במשמעות, בפעילות טובה ומהנה. 

אמרתי לעצמי,

תנשמי. זה לא המצב שבחרת בו, את מעדיפה לשנות אותו ואת עושה מה שאת יכולה. אבל זה מה שיש עכשיו – קחי את זה בשתי ידיים.

אולי בגלל המשבר העולמי אתם לא מוצאים עבודה עדיין. קרובת משפחה שלי יושבת בכסא גלגלים עם שבר ברגל. תקציבים שנעצרים, החלטות קשות על רקע אי ודאות. האם אתם יכולים להסכים לנשום עם זה?

תרגילים שמשפרים יכולת

מעט מאוד אנשים עוצרים בצורה יזומה. עושים הפסקה בחיים כדי להשתפר, לדייק את הכוון, לעשות קפיצה. יש לי שני לקוחות כאלה, בהייטק. פעם בשנה-שנתיים-שלוש הם מתפטרים, יושבים בבית כמה חודשים ולומדים בעצמם קורסים מקצועיים שיקחו אותם לרמה הבאה. ואז הם מוצאים עבודה בליגה אחת מעל הקודמת.

רובנו צריכים משבר בשביל לעשות משהו כזה. חוץ מלנשום עם הקטע שלא הצלחתי לנגן, המורה גם נתן לי הרבה תרגילים לעשות. בהרבה מצבים שאי אפשר לשנות מיד – אפשר לעשות פעולות שישפרו את היכולות שלנו, את הסיכויים שלנו, את החיים שלנו בכלל. 

מה אתם יכולים לעשות עכשיו עבור עצמכם? משהו שכאשר עבדתם/היתם בזוגיות/היתם בריאים ופעילים לא יכולתם לעשות? ועכשיו כן. קורס? תואר? תחביב? לחדש קשרים ישנים? סדנה? קואצ’ינג? ללמוד שפה?

יחס הפוך בין העוצמה לאורך המשבר

לפני שנים התכוננתי ללידת בתי הבכורה. ידעתי שיש לי שתי אפשרויות ללידה: הרדמה אפידורלית לעמוד השדרה – פחות כואב, יותר ארוך. או ללכת נטורל, כפי שזה – סיוט וקצר. 

ככל שתסכימו לצלול יותר לתוך המשבר, להרגיש יותר מה שקורה איתכם, לברוח פחות – המשבר יהיה קצר יותר. אנשים באים אלי לפעמים כשהם במשבר מתמשך, בערפול, לא כנים עם עצמם מה קורה פה, מנסים לברוח מזה, ומשותקים מרגשות מודחקים. בפגישות הראשונות אני שואלת מה שלומך? ועונים לי:

הכל בסדר.

עד שיום אחד הם אומרים:

שלומי לא טוב.

ואז אנחנו יכולים להתחיל לעבוד.

אי אפשר לעבור משבר ולהיות בסדר – כי אז לא נעבור אותו. העבודה שלנו היא לפקוח עיניים. להרגיש את הכאב. באמת. זה כואב! לבכות, לדבר עם כל מי שאפשר. לספר מה קרה. לחשוב על זה, לקרוא על זה. אפשר להסתכל על הכאב כעל כמות מים מסוימת שצריכה לעבור במערכת. ככל שנאפשר לה לזרום, היא תעבור. זה יעבור ונגדל.

לכן אני מציעה לצמצם את ערוצי הבריחה למינימום האפשרי. כמה שפחות סדרות, סמים, ג’אנק פוד. זו הדרך למתוח את המשבר על פני שנים, וזה לא מה שאתם מאחלים לעצמכם.

תמיכה רגשית

היא הבסיס שיאפשר לכם לעבור את המשבר בטוב ולהתחזק ממנו. הגענו לעולם צמודים להורים – ומערכת העצבים שלנו, הרגשות שלנו, החשיבה – כולם בנויים להתמך בשעת משבר, ולצמוח מתוך התמיכה הזו. באופן טבעי אנחנו מחפשים קשר. כל חיבוק, כל שיחה (לא וואטסאפ), כל מגע, כל הקשבה – יעזרו.

השתמשו בכל מי שסביבכם. אל תדאגו, הזמן יגיע ואתם תתמכו בהם. אם אין לכם מספיק תמיכה מסביב – שלמו עבור טיפול או קואצ’ינג (יש גם אנשים שיעזרו לכם במחיר סמלי). מצאו מי סביבכם מתאים כרגע לתמוך – מבין, מתעניין, ויכול לקבל את המצב שלכם ללא שיפוט. יכול להיות שאנשים מסוימים לא מתאימים בגלל הנושאים הספציפיים שהם עוברים כרגע.

אל תגידו לעצמכם – אני צריך להתמודד לבד. לא. היכולת להתמודד לבד נבנית מתוך התמיכה מסביב.

ממשברים קורים דברים טובים – מבטיחה!

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם:

זריקת אנרגיה

לקבל מדי שבוע וואטסאפ אחד של השראה: מחשבה, רעיון או תרגיל לערוך עם עצמך.
ללא ספאם. מעל 1000 איש מקבלים.

הספר

לקדם נושאים תקועים בחייכם,
להגשים מטרות ולבנות מצב
רגשי טוב. הכלים שלי של אימון
ופוקוסינג – לעבודה עצמית או עם
לקוחות בקליניקה.

דברים טובים למייל

החומרים הכי טובים שלי בנושאי התפתחות אישית. כווני חשיבה חדשים
ודחיפה עדינה קדימה. אחת לשבוע.