איך להתמודד עם שאלות קשות

פרופסורית צעירה לפיסיקה יושבת אצלי בסלון ושותה כוס תה. היא מתוסכלת.

הדוקטורט שלי פורסם ב Science, Nature, המגזינים הכי נחשבים, את יודעת? הציעו לי משרה בכל האוניברסיטאות בארץ. אני יודעת שיש לי את זה, יש לי את החומר של פרסי נובל. אבל אני לא עושה מדע ענק כמו שיכולתי לעשות.

אנחנו מתחילות לשוחח, ויש כל מיני דברים לדבר עליהם. כרגיל, אני מודה שבהתחלה אני לא יודעת מה עומד בינה לבין מה שהיא באמת יכולה לעשות. זה כמו להכנס למטבח קצת מסריח. לא יודעים ממה זה. מתחילים לשטוף כלים, לקרצף את הכיריים. אולי זה קצת מהכל, ואולי מתישהו מקור משמעותי יתגלה. בפגישה השלישית היא אומרת:

אני מזהה את זה. את הרגע שבו אני נתקלת במשהו קשה. ברגע הזה אני קמה, הולכת למטבחון להכין משהו לשתות, כבר פוגשת שם קולגות והופ נגמר הזמן, כבר צריכה להכנס להרצאה. ברגע הזה יכולתי לעשות משהו משמעותי, אם היתי נשארת לשבת.

רק כאן משהו יושג

מבינים? זה הרגע שבו היא יכולה להפעיל את הקסם שלה, שהוא קשה. לשבור את הראש. להתעקש. ואולי להבין משהו משמעותי. או, אם היא לא שמה לב מה קורה איתה, לסגת למטבחון. זה הפיצול. כאן יש הבחירה. להשאר שם – בחוסר הבנה, באגו שנפגע (איך אני לא מבינה!), בשביל לא סלול. או לסגת.

רק אם היא נשארת שם, היא יכולה להכנס לטריטוריה האמיתית, המעניינת באמת. זו שיש לה פוטנציאל לייצר משהו חשוב. התקדמות תמיד תכלול מעבר באזור לא מובן. זה ה Money time האמיתי. אמנם ברגע הזה אפשר לא להרוויח את הכסף, וזה מפחיד, אבל זה גם הרגע שבו אפשר להרוויח אותו. רק שם.

רגעים כאלה בחיים

לכולנו יש רגעים כאלה, גם אם שום מאמר שלנו לא יפורסם לעולם במגזין נחשב. הרגע שבו ילד, בן זוג או לקוח כועס עלינו. אנחנו יכולים לברוח, או שאנחנו יכולים לעשות צעד קדימה ביחסים. הרגע שבו עולה בישיבה רעיון לפרויקט קשה, ואנשים סביב השולחן מסתכלים זה בזה, מי מוכן להסתכן? אנחנו יכולים להשאר באזור הבטוח, או לזרוק את עצמנו קדימה ואולי ליפול. הרגע שבו אנחנו מבינים שמשהו במה שאנחנו עושים לא עובד. אפשר לפתוח נטפליקס ואפשר להתחיל לשאול את עצמנו שאלות.

כל עוד אנחנו על מי מנוחות, אנחנו פחות או יותר יכולים לשחק עם מה שכבר יש לנו. בנקודה הזו שבה הכל מתערער, אנחנו מקבלים הצצה לשטח אחר. כשהבן שלי כועס עלי, אני מבינה שעלינו על משהו חשוב.

עם מה מתעמתים בעצם

כמה שנים אחרי הפרופסורית, אני יושבת עם סטודנטית, ורואה אותה בתור הפרופסורית שהיא תהיה. אני יודעת שכשהיא מתעמתת עם שאלה באלגברה של שנה א’, היא מתעמתת עם היכולת שלה לעמוד במקום הלא נוח הזה ולהסכים להשאר שם מספיק זמן.

את זה איינשטין ניסח:

זה לא שאני כזה חכם, אני פשוט נשאר עם בעיות למשך זמן ארוך יותר.

מאוד ארוך. וזה בדיוק אותו דבר ביחסים. בכל קשר יש נקודות חיכוך. השאלה אם אנחנו מוכנים להשאר שם. בחיוביות. בידידותיות. עם כבוד. להקשיב. ולתקשר. בכל רגע של חיכוך כזה אנחנו גם יכולים להשיג צעד קדימה ביחסים האלה, וגם צעד קדימה ביכולת שלנו להיות ביחסים בכלל.

סת’ גודין: מה החלק הקשה?

שאלה פשוטה, שלרוב מתעלמים ממנה, כאילו שהתעלמות תפתור את הבעיה. לכל מה ששווה לעשות, יש חלק קשה. אחרת זה כבר היה נעשה.

החלק הקשה יהיה קל יותר אם נקצה משאבים, מאמץ ומיקוד.
זו מטרת העבודה, לאט לאט לכרסם את החלק הקשה.

אבל אם לא נשאל ונענה על השאלה, איך איך נתמקד במה שחשוב? בד”כ יותר כיף ומרגיע להתמקד בחלקים הקלים, או להעמיד פנים שהחלק הקשה הוא קל.

אם החלטנו שזה שווה – כדאי להיות רציניים לגבי החלקים האלה ששווים את המאמץ.

תרגום שלי. לקטע המקורי באנגלית.

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם:

זריקת אנרגיה יומית

לקבל כל יום וואטסאפ אחד של השראה: מחשבה, רעיון או תרגיל לערוך עם עצמך. דרך אחרת לפתוח את היום.
ללא ספאם. 900 איש מקבלים.

הספר

לקדם נושאים תקועים
בחייכם, ולבנות רוגע וריכוז.
הכלים שלי של אימון ופוקוסינג
– לעבודה עצמית או עם לקוחות בקליניקה

ניהול זמן של אלופים

להתארגן, להתמקד,
לעבוד ברוגע ולהפיק
את המקסימום מעצמך.
מדריך של 25 עמודים.