איך ללמוד מחוויות

אני מסתכלת למטה. גבוה. מסתכלת קדימה. מוטות קשורים על חבלים, מתנדנדים כל אחד בנפרד.  אני צריכה לעבור את זה. אבל אני עייפה. זה הכל הגיע מהר מדי. עליתי על המתקן בפארק בלי לחשוב הרבה, כרגיל – ומצאתי שקשה לי. מאוד. קצת מיואשת. אבל כמו בכל כך הרבה מקרים, אי אפשר ללכת אחורה. אז אני ממשיכה הכי מהר שאני יכולה, עוברת את זה בסוג של טראומה, ויורדת מהמתקן. נושמת, ואומרת לעצמי – עשיתי את זה. שרדתי את זה. אבל היתי כל כך בלחץ שאפילו פצעתי את עצמי קצת ביד, ורק עכשיו אני שמה לב. לא היתי שם באמת. לא חוויתי את זה.

אני יכולה לברוח מכאן, אבל עכשיו אני יודעת שאני יכולה, ואני רוצה לעשות את זה ברוגע. לנשום תוך כדי. להיות שם באמת. אז אני יושבת שתי דקות, נחה, ועולה שוב. מתקדמת במסלול, וכשאני מגיעה שוב למוטות הנפרדים, אני מאטה את עצמי, נושמת, מתחילה להתרכז. מתחילה. זה מאמץ גדול בזרועות, אבל אני נחושה הפעם להיות נוכחת, להבין מה קורה איתי,  לעשות את זה לאט, בשליטה. זה הרבה יותר קל הפעם – עדיין קשה מאוד ויש רגעים שאני יוצאת משיווי משקל ומאבדת את עצמי קצת, מרגישה רק את הכאב והפחד. אבל רוב הזמן זה עובד. אני ממשיכה את המסלול ויורדת. החוויה היתה טובה הפעם. מתחילה להבין משהו לגבי פעם ראשונה ופעם שניה.

אני הולכת לעשות את זה פעמיים

הלאה, יש מסלול יותר קשה. אני עולה עליו, והפעם אני יודעת מראש: זו פעם ראשונה. בפעם הראשונה הכל קצת מפחיד, לא ידוע. זה בסדר. אני הולכת לעשות את זה פעמיים. הפעם הראשונה תהיה פחות נעימה, ואני אעשה אותה בתור סוג של ניסוי. אבין דברים, ואנסה לנשום גם הפעם. בפעם השניה אני אצליח לנשום בוודאות. לחוות. אני אוהבת את הפעם השניה. אבל אין שניה בלי ראשונה. ועכשיו כשאני מבינה את זה, גם הפעם הראשונה שונה.

אני בטיול ארוך עם המשפחה. 18 יום בצפון גרמניה ופולין. כרגיל אנחנו מטיילים בעיקר באזורים כפריים. דרך יערות, סביב אגמים. עושים פיקניקים, קוטפים פטל, תפוחים, שזיפים. ישנים דרך airbnb אצל משפחות מקומיות ידידותיות שלא דוברות אנגלית. שני הילדים בני 11, 14, בן זוגי ואני. המחשבה לצאת לטיול כזה לזמן כל כך ארוך כולנו יחד מזעזעת למדי, אבל אני סומכת על כך שדברים טובים יקרו מזה. כך היה בעבר ולכן הזמנתי את החופשה. אני גם יודעת שהימים הראשונים גרועים. כולם רבים עם כולם. סוג של פעם ראשונה שקורית בכל פעם.

הלמידה של הפעם הראשונה

יש עוד משהו שהתחיל לקרות כבר לפני הטיול, ועכשיו בשקט של החופשה ושל הטבע מתברר לחלוטין. כמה שבועות לפני שנסענו, בתי חתכה לעצמה תפוח, ושאלה אותי באגביות, "רוצה גם?". משפט פשוט ולא מיוחד, אבל הטון, הטון. רגיל לחלוטין. אגבי. לא זועם. לא נוטר טינה. לא עצבני, תוקפני, מאשים או מיואש. לא טון של טינאייג'רית. אמרתי לעצמי, וואלה? אז ככה היא תישמע כשתהיה בן אדם נורמלי ולא טינאייג'רית? זו היתה הפעם הראשונה מזה שנים שקיבלתי הצצה קטנה אליה כאדם נורמלי שמתקשר איתי בצורה פשוטה וידידותית. פחדתי לקוות, אבל אמרתי לעצמי, אוקי, את יודעת בוודאות שזה יגיע מתישהו. יש לה את זה. כל הזמן היה בי גרעין של אמון שהיא תצא מהשנים ההורמונליות האלה, התוקפניות, שבהן, באמת, לתקשר איתה היה אתגר חיי. אבל לא יכולתי לדעת את זה בוודאות. עכשיו הוודאות התחזקה. ופה משהו השתנה בי. האמון השפיע עלי.

אולי מתוך האמון הזה, ואולי פשוט הזמן הגיע – כמו סופה שמתחילה, משפיעה וחולפת, תוך כמה שבועות ובחופשה הזו עוד יותר – נראה שהיא יוצאת מזה. באמת. זה לא שאין לנו עניינים. יש. היא כועסת עלי ועל אבא שלה לפעמים. אבל עכשיו אני מבינה על מה. והיא יכולה להסביר לי. ולמעשה, לעיתים קרובות היא צודקת, ואחרי שהיא מסבירה לי – אני מוכנה גם לשנות את דעתי. אם אני מדברת אליה בטון לא נעים אני מתנצלת הרבה יותר מהר ומעומק הלב – סתם הרגל רע שלי. כבר לא קשור אליה באמת.

ועכשיו מגיעה הפעם השניה

והיה עוד משהו. פתאום תוך כמה שבועות הבן שלי השתנה. לכוון השני. פתאום התחיל לסרב להזמנות שלי לרוץ או לשחות בים. זה מעולם לא קרה עד אז. יום אחד התחיל להתמרד נגד שעת השינה כאילו חייו תלויים בכך. אבל עכשיו זו פעם שניה שלי. ובחופשה הזו הבנתי את זה מצוין. לא בחרתי את זה, וללא ספק היתי מדלגת על התקופה הזו, אבל אין אופציה כזו. ועכשיו אני נושמת. כללי המשחק ברורים לי. אני יודעת מה קורה. עוד יהיו הפתעות, עם שניהם, אין ספק – אבל אין מה להשוות את המצב שלי עכשיו לזה של הפעם הראשונה. זה כמו עם המתקן בפארק החבלים. גם בפעם השניה זה היה קשה מאוד, והזרועות כאבו לי ימים אח"כ. אבל אין מה להשוות את הפאניקה של הפעם הראשונה לרוגע של הפעם השניה. מאמץ רגוע. שקול יותר. בעל עוצמה.

ואז התחלתי לשאול את עצמי. האם אפשר ליישם את זה לעוד תחומים. האם אפשר ללמוד מהנסיון של הפעם הראשונה – או השניה, או העשירית – אבל מתישהו – להתקדם. מתישהו להגיד לעצמי: אני כבר יודעת. זו לא פעם ראשונה. אני עכשיו רוצה לחוות את זה לעומק. לא לשרוד. לנשום. להבין עוד ועוד. להתמחות אולי. להיות רגועה. והאם אפשר להגיד בתחומים אחרים – זו פעם ראשונה שלי. אני עושה את זה כדי להבין את התמונה קודם כל. זה לא יהיה ממש מוצלח עדיין, אבל אני לומדת. זה יקרה. זה לא ימשך ככה. אני בונה את הפעם השניה שבה זה יהיה אחרת.