איך לצאת ממחלוקות

מכירים את זה? קשר קרוב, אכפת לכם אחד מהשני. אולי זו זוגיות ואהבה, ואולי עובדים יחד ויש הערכה הדדית. אבל – נתקעתם במחלוקות, ויש נושאים שאתם לא מצליחים להתקדם איתם. כל שיחה הופכת למריבה או לשתיקה. נושאים מסוימים, אולי נושאים רבים – שבהם יש הרבה כאב, כעס, פגיעה. נדמה לכם שאתם מבינים מה קורה כאן – אבל הכל תקוע.

תקוע. כמו צומת שכל הנהגים נכנסו אליו, ועכשיו אף אחד לא יכול להתקדם. במחשבים זה נקרא deadlock. התהליכים נעצרים.

מה עושים? לפני שנמשיך אספר לכם שאפשר לעבוד איתי לעומק על הנושאים האלה בשיחות אישיות, ולשפר בצורה מהותית את יכולת התקשורת שלכם. יש לי גם קורס דיגיטלי מומלץ ומעולה עבורכם, עם שפע של כלים בתקשורת, ותוכלו גם לעבוד איתו יחד עם בן זוג.

הצורך הבסיסי שלנו ביחסים

חשבתם פעם, מה אנחנו כולנו מחפשים ביחסים? מה אנחנו צריכים? ומה כואב לנו כשחסר?

צריכים רמז? אנחנו כולנו תינוקות או ילדים מאוד צעירים, איפשהו בפנים. בכל מגדר וגיל. אנחנו מחפשים בטחון פיזי ורגשי. אנחנו רוצים לדעת שאחרים "שם בשבילנו". הפסיכולוגית סו ג'ונסון מגדירה את זה כך – אנחנו מחפשים שהקרובים אלינו יענו לחיוב על השאלה:

Are you there for me?

כאשר המילה ARE היא ראשי תיבות של:

Available, Responsive, Engaging.

אנחנו מחפשים שאנשים יהיו זמינים לנו, יענו לנו, יהיו איתנו באינטרקציה. שידאגו לנו, זה מה שמרגיש לנו ש"הם שם בשבילנו", וזה מה שאנחנו מחפשים בכל אחת ממערכת היחסים שלנו, בצורות ובמידות שונות. כשאנחנו כועסים – על בן זוג, על הממשלה, על פקיד בבנק – זה כי אנחנו מרגישים שהתשובה שלילית. הם לא שם בשבילנו, במובן כלשהו.

שני מצבים שונים

שמתם לב שגם אנחנו וגם אחרים יכולים להיות בשני מצבים רגשיים שונים לחלוטין? אנחנו יכולים להיות

• מחוברים, קרובים, אדיבים, נדיבים, או
• מרוחקים, קרים, תוקפניים או במגננה.

בין אם זה קשר רגשי או עסקי, חברתי, עם אדם ברחוב, ובכל מצב. אנחנו יכולים לעזור לאדם אקראי ברחוב, בנדיבות, חלקנו יסכנו את חייהם עבור אדם זר או מטרה חברתית. ואנחנו גם יכולים לתקוף אדם, פיזית או מילולית. אנחנו אותם אנשים. זה לא רק שיש אנשים תוקפניים ואנשים אדיבים, אלא שכולנו יכולים לעבור בין שני המצבים הללו, לפעמים תוך שניות.

כשהבטחון שלנו מתערער, באיזושהי מידה או צורה – אנחנו עוברים למצב השני, המרוחק. התוקפני או המתגונן.

התגובה הבסיסית שלנו לקושי

מלך מלכי הקואצ'רים, הלוא הוא טולסטוי, כותב ב"אנה קרנינה" ש:

קשה לאדם שאינו מרוצה מעצמו לא להאשים אחרים, ובמיוחד את הקרובים אליו ביותר.

ואפשר להבין למה. כתבתי על זה בעבר, שברגעי קושי אנחנו מידרדרים לאסטרטגיות התינוקיות שלנו. כשהיינו תינוקות והיתה לנו בעיה כלשהי, היינו צריכים פשוט לצרוח. זה הכל. רק להביע חוסר שביעות רצון. אנחנו לא צריכים להסביר את עצמנו, ובטח לא צריכים לראות את האחר. זה לא נדרש. רק להחצין את הרגש שלנו במעשים. במובן מסוים היינו פשוט צריכים להאשים אחרים –

לא טוב לי! זה בגללכם! תפתרו את זה!

כך היינו בתור תינוקות. כילדים קטנים שינינו את את התפיסה שלנו, טיפה. פה כבר הבחנו בקיומם של אחרים. ועדיין, בשעת קושי, אפשר לתמצת את הגישה שלנו אליהם כך:

אתה קקי!

אם אנחנו לא מרוצים (קצת כמו לוין אחרי החתונה שלו, ב"אנה קרנינה"), אנחנו רוצים לבטא את עצמנו, ומה שיוצא לנו הן גרסאות שונות של "אתה קקי".

למה אנחנו נוזפים

אני מדברת עם לקוחות כל כך חכמים. כל כך מוכשרים. עם השגים מעוררי השראה. באקדמיה, בעסקים, בקליניקה. אנשים שיודעים לבטא את עצמם מדהים, חלקם כתבו ספרים. ועדיין, ברגעי הקושי, ובנושאים עמוקים, הם עוברים לנזיפות ערטילאיות:

זה הזוי מה שעשית
המצגת היתה אמורה להיות מוכנה אתמול!
אני לא מבינה איך שכחת
אני כבר לא יודעת מה לומר לך

שומעים שאלו גרסאות שונות ל"אתה קקי"?

אנחנו כבר לא רק תינוקות שצורחים – עכשיו אנחנו בני 3 שצועקים בתסכול.

גרסת העו"ד

גרסה אחרת ל"אתה קקי" היא – להיכנס לפרטי פרטים של למה השני לא בסדר. לחלקנו יש יכולת מרשימה להחזיק "לוג" שלם של טעויות של אחרים. אנחנו יודעים להסביר היטב למה ואיך בדיוק הם לא בסדר.

אנחנו שוב ושוב מתווכחים על השעה שבה שלחנו הודעה, ומתי הם ענו. על מתנת יום ההולדת שלא הגיעה. על כל הסירובים שלהם לבקשות שלנו. כתב התביעה שלנו כבר מנוסח ברהיטות, מוכן להגשה. במקביל יש לנו גם כתב הגנה. למה שעשינו כן היה בסדר, ואם היו לנו טעויות כלשהן – זה התחיל מהם ומהטעויות שלהם.

וכך הגענו לאן שאנחנו נמצאים כרגע. יש מחלוקת, כעס, כאב. בנסיונות להתיר את הפלונטר אנחנו צורחים או מתרחקים – הגרסה התינוקית – או מטיחים אחד בשני האשמות מנומקות – גרסת בני 3, מנוסחת משפטית. כולם מרגישים חוסר בטחון ועוברים למצב המרוחק, התוקפני או המתגונן.

למה לא שמנו לב שאנחנו תוקפים

אנחנו לא התכוונו לתקוף. לא התכוונו להעמיד את בני הזוג שלנו למשפט, או את הקולגות שלנו שאנחנו ממש תלויים בהם. כשאמרנו שהמצגת היתה אמורה להיות מוכנה אתמול, לא התכוונו להגיד משהו שהערך היחיד שלו יהיה לבאס ולהרחיק אותם.

פשוט תיקשרנו בטבעיות. בשעת קושי אנחנו נסוגים אחורה, לינקות או לגיל צעיר, ושם התקשורת הטבעית שלנו היתה כזו. זה מרגיש כמו ביטוי עצמי. יש לנו סיפור פנימי, ואנחנו מרגישים שהגיוני לתקשר אותו עם הקרובים אלינו.

הצעד שלנו קדימה יהיה לעבר גיל ההתבגרות, לפחות 🙂 להרים את המבט, לראות שיש פה עוד אדם, ולחפש לייצר בטחון ואמון בינינו, כך שנוכל להתקדם יחד לעבר פתרונות.

מחפשים לייצר בטחון

כדי לייצר בטחון, אנחנו מחפשים לענות לחיוב על השאלה של סו ג'ונסון – האם אנחנו שם אחד עבור השני? האם אפשר לסמוך עלינו? האם אנחנו זמינים, נענים ונמצאים באינטרקציה? האם אנחנו מקשיבים? והאם אנחנו גם מתקשרים – שזה חלק מלהיות זמינים רגשית.

כשיש לנו בטחון, אנחנו במצב הקרוב, ורובנו נשמח לעזור. אכפת לנו. יש לנו רצון טוב. אנחנו רוצים להקשיב, להתחשב ולמצוא פתרונות. אם אנחנו מרגישים שיש לנו פרטנרים אמיתיים, ושאנחנו לא לבד במערכה – גם אנחנו רוצים להיות שם בשבילם.

כדי ליצור תקשורת מקרבת ובונת אמון אנחנו צריכים לאזן בין שלוש צורות תקשורות שונות.

1. לתקשר את הכאב שלנו

הצעד הראשון הוא תקשורת של הכאב שלנו. של הבעיה האמיתית שלנו. זה דורש מאיתנו להיות פגיעים ולהפסיק לתקוף. הבעיה האמיתית שלנו היא לא שהמצגת לא היתה מוכנה, או שהפרטנרים שלנו לא ענו לנו להודעה. הכאב הוא שאנחנו מרגישים לבד.

כדי לשתף את הכאב שלנו בצורה פגיעה ואותנטית אנחנו צריכים לפתוח את הלב שלנו, והרבה פעמים גם הלב של השני יפתח. סיכוי טוב ששנינו נעבור למצב קרוב. הרי אכפת לנו אחד מהשני. כשאנחנו עסוקים בהטחת האשמות אנחנו מתקשחים, אבל כשמישהו משתף את הכאב האמיתי שלו, המצב שלנו משתנה.

דוגמאות לתקשורת אותנטית ופגיעה של הרגשות שלנו:

• הרגשתי לבד אתמול בערב
• כאב לי וקינאתי כששלחת לה לבבות בוואטסאפ
• דאגתי לך כשלא ענית לי
• הרגשתי שאני לא חשוב לך

ובמקום העבודה:

• הרגשתי שאנחנו לא צוות
• הרגשתי שהמצגת היא רק באחריותי
• דאגתי שלא נסיים בזמן.

לפעמים יש ערך לתקשר במעט מילים. במקום כתב תביעה מפורט, להגיד במילים בודדות את הרגש שלנו. קל יותר להקשיב לזה.

2. לתקשר את הצורך שלנו

בניגוד להורים שלנו, שידעו אינטואיטיבית מה הצורך שלנו, כאנשים בוגרים האחריות שלנו היא גם לתקשר מה אנחנו צריכים. גם כאן, יש הרבה יותר ערך לתקשר את הצרכים העמוקים שלנו, יותר מאשר את הצרכים השטחיים. נדמה לנו שאם אנחנו אומרים

אני צריכה שתענה להודעות שלי

זה נקרא לתקשר את הצורך שלנו. לא בדיוק. תקשורת יותר אותנטית של הצורך שלנו היא משהו כמו

אני צריכה להרגיש שאם באמת אצטרך אותך, תהיה שם

או

אני צריך לדעת שאני יכול לסמוך עלייך

אל תנסו לעשות מו"מ ולפתור את הבעיות הקונקרטיות בשלב מוקדם מדי. אנחנו צריכים קודם ליצור בחזרה את האמון בינינו, את הבטחון, את הקרבה הרגשית שמתוכה אנחנו רוצים לעזור זה לזה ומחפשים פתרונות יחד.

3. להקשיב לעומק

אם אתם מתקשרים את הכאב והצורך שלכם ולא מקשיבים לכם, יכול להיות שהמרכיב החסר בתקשורת שלכם הוא דווקא ההקשבה. אנחנו מחפשים איזון בין התקשורת של הכאב והצורך שלנו יחד עם ההקשבה העמוקה שלנו לאחרים. אם אתם מרגישים שאתם דווקא מבינים מצוין את השני, והם פשוט לא בסדר, אז גם אני וגם גאבור מאטה חולקים עליכם 🙂 מאטה כותב בספרו על התמכרויות:

כל דבר הופך להגיוני, אם יש לך מספיק מידע.

יצא לי כל כך הרבה פעמים לשמוע את אותם הסיפורים מכיוונים שונים. לרוב, ההבנה שלנו את עצמנו די מפורטת, אבל עבור האחרים יש לנו הסברים שטחיים ולא מספקים. אנחנו יודעים למה אנחנו לא היינו שם עבורם: היינו פגועים, עייפים, אחרי לידה, פיטורים או מחלה. ולמה הם לא היו שם עבורנו? כי לא אכפת להם. במציאות, הכאב העמוק של השני דומה מאוד לכאב העמוק שלכם איתם. זו היתה אחת ההפתעות שלי כשהתחלתי לשוחח עם זוגות.

השאלה היא לא אם אכפת לכם. אני יודעת שאכפת לכם, וגם להם. השאלה היא אם אתם יכולים להבין לעומק את הצרכים זה של זה. האם יש ביניכם תקשורת עמוקה ודו כיוונית? חלקנו התרגלנו ליחסים שבהם צרכים מסוימים של בני הזוג לא נמצאים על השולחן כלל.

למה אולי לא מתקשרים איתכם לעומק? כי יש אנשים, גברים ונשים, שלא יודעים לבטא את עצמם בצורה פגיעה. אם בני הזוג שלכם לא מתקשרים איתכם לעומק, דברו איתי 🙂 אלמד את שניכם לבטא את עצמכם לעומק וגם להקשיב כמו שדיברנו כאן היום. כך שהתקשורת שלכם תוכל לעלות שוב על פסים של אמון.

מציאות משותפת

בסופו של דבר אנחנו מחפשים לייצר מציאות משותפת, shared reality. אנחנו רוצים שהסיפור שלנו ישמע ע"י הצד השני, אנחנו נשמע את הסיפור שלהם, ונצליח לייצר גרסה קוהרנטית שמביאה בחשבון מה קרה פה עבור כל אחד מאיתנו. זה מצב חשוב ומרפא. אבל לפעמים יש שלבים קודמים שנצטרך לעבור בדרך ליצירת מציאות משותפת כזו. אם אין בינינו אמון, אם התקשורת שלנו תוקפנית ואנחנו מרוחקים, לנסות לספר את הסיפור שלנו לא עובד. זו גרסת העו"ד שדיברנו עליה. אנחנו צריכים במידה מסוימת לשים את הסיפור שלנו בצד, ולתקשר רק את הרבדים העמוקים יותר, שהם לרוב משותפים.

עדיין, יש ערך לכך שהסיפור שלנו ישמע. כאן הרבה פעמים נכנס קואצ'ינג או טיפול, וגם כתיבה. במצבים שונים יתכן שהדינמיקה של הקשר ערערה את הבטחון שלנו. ערערה את ההבנה שלנו של מה הלך פה, של הסיפור. זה נכון ככל שהקשר יותר כואב. אם אתם בקשר כואב מאוד אני מציעה לקבל עזרה מקצועית ואפשר במקביל להתחיל מהקורס הזה שלי. יש הרבה ערך לספר את הסיפור שלכם ולעשות בו סדר. זה מחזק את הבטחון העצמי שלנו ואת ההבנה מה חשוב לנו ומה אנחנו רוצים ליצור בקשר הזה, אם בכלל.