איך לתת עצות בצורה שיקשיבו לנו

איך לתת עצות כך שיקשיבו לנו? זו תמיד השאלה. למרות שהשאלה הראשונה שלנו צריכה להיות, האם לתת עצות בכלל? הרבה פעמים אתם מקבלים עצות שאתם לא רוצים, נכון? זה אותו דבר לאחרים. את רוב העצות שלנו אנשים לא רוצים. אבל בואו נדבר רגע על המקרים המעטים שכן. שבהם אנשים משלמים לכם עבור עצות (זה אכן חלק קטן ממה שקורה באימון אישי), או מבקשים עצה. גם אז נראה שהרבה פעמים אנשים מתנגדים לעצות שלנו. מדוע?

לסגת ולאפשר את התהליך

כאשר אנחנו נותנים עצה למישהו – במידה מסוימת משהו בו מתערער. היה לו בטחון כלשהו בדרך שלו, ועכשיו אנחנו אומרים משהו אחר, שנשמע סותר למה שהוא חשב. זה לא נוח. התהליך הבריא שיכול לקרות כאן הוא שהוא ישמע, יקשיב, ימצא דרך לעשות אינטגרציה לעצה שלנו יחד עם החשיבה והתפיסות שלו – ואז יוכל להשתמש בעצה שלנו ממקום יציב שוב, מקום שמתאים לו ולחייו – או שלא ישתמש בה. התהליך הזה לוקח זמן. זה לא עניין של שניה. התהליך הזה יכול לערב שיחה ושאלות נוספות, שיעזרו לבחון באמת את מה שאמרנו, ולעשות אינטגרציה. בשלב הזה נראה שאדם מתווכח איתנו – אבל זה לא בהכרח המצב. הוא בוחן את מה שאמרנו.

אם אתם יכולים לתת זמן לתהליך הזה, לאפשר אותו – אם אתם יכולים לתת עצה ואז לסגת אחורה ולתת לאדם להתייצב עם זה – העצות שלכם יכולות להיות מועילות ביותר. לפחות חלקן. זו פרשנות פרקטית שלי לפילוסופיה של ה"התמקדות" (פוקוסינג).

נוצר חוסר נוחות

העניין הזה של איך לתת עצות הוא חלק קטן מתופעה רחבה יותר בשיחות משמעותיות (שיחות של טיפול, אימון אישי, שיחות בין חברים קרובים) – נוצר בהן חוסר נוחות מסוים. זה לא דבר רע. זה קצת כמו החום במטבח. כיף יותר כאשר קריר, אבל החום הזה הוא כי קורה משהו. יש תהליך. אם אנחנו רוצים להכין משהו טעים (ועוד לא עברנו לרואו פוד…) אז נצטרך ללמוד לחיות עם מידה מסוימת של חום במטבח. והתפקיד שלנו – מי שמוביל את השיחה, מאמן, מטפל או חבר – הוא להיות יכולים לנשום עם החום הזה וגם לעודד את השני לעשות את זה. עוד כמה מילים על כך בסרטון אחר שלי – חוסר נוחות בשיחות אימון.