שני סיפורי אימון: התפרצויות רגשיות של בנים בכורים

עבדתי עם שתי נשים שונות על אותו נושא, באותו הזמן: התפרצויות רגשיות של הבן הבכור. המשותף היה מדהים: בעקבות אירועים קטנטנים, הבן של כל אחת מהן מתחיל לבכות ולצרוח, וממשיך בכך זמן רב. שתיהן שאלו אותי את אותה השאלה: האם זה עניין של גבולות? שתיהן אמהות רכות, חמות, אוהבות. מה שנקרא היום "אמהות זורמות": ישנות עם הילדים יחד במיטה, משאירות אותם בבית כמה שנים לפני ההליכה לגן, מרשות להשאר ערים מאוחר ולהתרוצץ בבית ערומים. שתיהן מאמינות שאם יהיו רכות עם הילדים, הכל יסתדר. האהבה תתקן הכל (אגב, אני בעד, בגדול…)

אני מכילה וזה לא עוזר

אבל זה לא עובד מספיק טוב, אמרה לי כל אחת מהן בנפרד. אני מכילה אותו בלי סוף, והוא מתפרץ כל כך! בסוף אני לא יכולה להכיל. אי אפשר לתת לילד להמשיך להתנהג כך. הוא חייב ללמוד. אני חייבת לנטוש את הדרך הרכה שלי, וללמד אותו קצת גבולות. את יכולה לעזור לי בזה? כמו סבתא זקנה שמציעה כוס תה ומרק עוף חם לכל מכאוב של הגוף או הלב, אני מלמדת "התמקדות" את כל מי שמוכן ללמוד. התחלנו. התחלנו ללמוד את טכניקת ההקשבה האמפטית. וכמו שהסבתא הזקנה מקפידה לשתות בעצמה תה ומרק חם, כדי שתהיה בריאה ותוכל לפנק את הנכדים, גם כאן – בשביל לרפא אחרים בעזרת אמפתיה, אנחנו האמהות (אבות, גם) צריכות ללמוד קודם כל לרפא את עצמנו בעזרת אמפתיה לעצמנו. אמפתיה מלאה באמון: אמון בכוחנו להשתנות. ועכשיו, איך שאנחנו הוא בסדר גמור.

הסוגיות העמוקות שלא קשורות לילד

מה קורה עם התמקדות? אני מגישה את כוס התה, ונשענת אחורה בכסאי (מטאפורית. אני יושבת על כסא יפני), מחכה לראות מה יקרה. וקורה. עם ההתמקדות אנחנו מגיעות, עם כל אישה בנפרד, לסוגיות העמוקות שמטרידות אותה בחייה. לא הכל נפתר, כמובן, אבל ההקשבה של ההתמקדות מאפשרת לכל אחת מהן למצוא לדברים הללו את המקום, את הפרופורציה. זה כמו להכנס עמוסת חפצים הביתה, ופתאום להבין איפה לתלות את תיק היד , ואיפה להניח את המעיל והמטריה. תהיה עוד עבודה רבה כדי להתמודד באופן יסודי עם הכל, אבל ההנחה הזו, האמפתיה הזו, נותנת מרווח לנשימה.

כבר לא רואה אותו כילד בעייתי

החיים מתחילים להראות קצת יותר טובים, בלי שעשינו הרבה, תוך כמה פגישות. הקשר השתנה. פחות ראש בראש. לאחת הנשים זה הספיק לגמרי. הקשר שלי עם בני השתנה, היא אומרת לי. ברור לי שיש לו איזה "משהו", איזה הבדל מן הנורמל, אבל זה לא משנה לי. הפסקתי לראות אותו כבעייתי. אני מקשיבה לו. אני רגועה איתו. ואני הולכת איתו פחות ראש בראש. למשל, הקטן הזה אוהב לבשל. לחתוך סלט, להכין עוגה עד לשלב התנור. פעם היתי נלחמת איתו, לא מסכימה אף פעם, מפחד הבלגן. היום אני מרשה, ועומדת על כך שהוא יסדר אחריו. הילד מאושר ואנחנו מתפנקים על האוכל שלו. הוא מסוגל להתווכח איתי שעות ולא לקבל "לא", אבל גיליתי עכשיו שהוא עומד נפלא בהסכמים. אם אני רק אסביר לו מתי הוא כן יכול לקבל את מה שהוא רוצה, הכל מסתדר פיקס. הרוגע שלי היה כל מה שהיה חסר. היתי אומרת שהוא דומה לאביו, ולכן הבעיה, אבל היום אני מבינה שזה קשקוש. מכאן עברנו באימון לנושאים שהם בעצם גדולים יותר בחייה, עכשיו כשהוסר המטרד הזה שצרך אנרגיה רבה, המאבקים המיותרים עם הילד, וחוסר ההקשבה.

הוא חייב ללמוד לא להרביץ

עם האישה השניה זה לקח קצת יותר זמן. נכנס יותר רוגע במנות קטנות, והתגובות שלה החלו להשתנות, מה שהביא לקצת רגיעה עם הילד. אבל לא מספיק. זה לא עובד, אמרה לי שוב ושוב. הרכות הזו לא תספיק. הילד חייב ללמוד. לא יתכן שירביץ כך. הנה קחי את הילדים שלך, אמרה. הם הילדים הכי צייתנים שפגשתי. איך את עושה את זה? תלמדי אותי. לא התנגדתי שתלמד את בנה לא להרביץ, זה נשמע לי דווקא רעיון טוב. אבל אני לא יודעת איך ללמד אדם אחר להשתנות, אם אנחנו נסערים ולא מקבלים אותו. אישית, מעולם לא הצלחתי. בואי נכיל את כל זה קודם, ואז נחשוב מה עושים.

הוא מתפרץ ואני אוהבת

אז הכלנו והכלנו. וזה לקח 11 פגישות, שבהן כמובן טיילנו בכל מיני תחומים בחייה. כל תחום קיבל נגיעת קבלה קטנה, והתקדם קצת. העבודה התייעלה. פרויקט גדול הושלם. עם ידידה אחת שהקשר איתה היה מתוח – נוצרה יותר קירבה. ויום אחד זה קרה. לא תאמיני מה קרה, אמרה לי. הילד התפרץ ללא כל סיבה נראית לעין, ועוד ליד אורחים, ואני פשוט אהבתי אותו. ישבתי איתו עד שהסכים שאלטף אותו. ליטפתי אותו עד שהסכים שאחבק אותו. בסוף הוא אמר לי שהוא מאוד התרגש ממשהו, ולכן בכה. ושהוא יודע שאני עדיין אוהבת אותו. זה עובד, אמרה לי. הכל מגיע ממני. אני אחרת איתו עכשיו. אני גם אחרת עם עצמי. לי עצמי יש תגובות רגשיות כאלה, ואני לא מודה בהן. והנה סוף סוף אני סולחת לעצמי. והילד אחר עכשיו. התחלתי למצוא כל מיני פתרונות פרקטיים לדילמות שהיו לי.

לאחר שנה: הקשר נהדר

דיברתי עם אחת הנשים הללו לאחר שנה. אין לך מושג כמה הקשר שלנו נפלא, אמרה לי. לילד אכן יש איזושהי לקות למידה, ואנחנו מטפלים בזה. אבל אני לא כועסת עליו. אנחנו קרובים מאוד. זה שינוי אדיר בחיי.

רוצה עוד?

כל המאמרים הכי טובים שלי, בקובץ אחד ישר למייל שלך:

 

אולי יעניין אותך גם: