אימון לבחירת כוון בחיים, וקשר עם ילד שלא מכין שיעורים

 

העבודה שלי שונה עם אנשים שיש להם נסיון שונה בתחום ההתפתחות האישית. יש אנשים שמגיעים אלי בגיל 30 או 40, וזו הפעם הראשונה שהם לוקחים על עצמם עבודה כזו יחד עם אדם אחר. לעומתם, יש שמגיעים אחרי כמה סיבובים של טיפול פסיכולוגי, אימון אישי, סדנאות, או כמה מאלה. בד"כ העבודה איתם מתקדמת מהר יותר, ולפעמים הקצב מאתגר אפילו אותי! אני צריכה להיות ערנית לא לעכב אותם בהתקדמות המטאורית שלהם.

האישה הזו היא מהקבוצה השניה. אני אם, ובהריון, סיפרה לי. הנושא הלא פתור שלי: לימודים או עבודה. עבדתי במספר תחומים, אח"כ לקחתי שנה חופש והיתי בבית. אני רוצה למצוא כוון בחיים. חשבתי על הוראה, אבל אין לי מספיק בטחון עם זה. אני יודעת שיש להוראה יתרונות וחסרונות, ואני רוצה לדעת שאני באה ממקום נכון. אנשים סביבי בעד, כולם. אומרים שזה מתאים לי. יש לי גם נסיון מסוים בזה, חיובי.

רוצה להיות שלמה עם הבחירה

אז מה היית רוצה להשיג בעבודה שלנו, שאלתי? אני רוצה לבדוק את התחושה שלי לגבי הוראה. אני רוצה להיות בטוחה, לא רוצה להתחיל ולהפסיק. אני רוצה ליצור יותר קשב לעצמי. מה הלו"ז, שאלתי. עכשיו עוד מעט תחילת הסמסטר, אם אני לא טועה? נכון, אמרה, צריך לפעול מהר. כבר הבוקר עשיתי שיחה לאוניברסיטה, שדחיתי הרבה זמן. צחקתי, כי האימון כמעט תמיד מתחיל עוד לפני השיחה הראשונה. השינוי מתחיל בהחלטה על שינוי.

התחלנו ללמוד את שיטת ה"התמקדות". בתרגול הראשון שלנו, בפגישה הראשונה, אמרה שהבחינה בכך שיש לה אמביוולנטיות לגבי הרבה נושאים בחייה, ושהיא מרגישה שההתבוננות הזו יכולה לפתור הרבה מצבים משתקים. התרגילים שעשינו היו מאוד מעניינים, אמרה.

חוסר סבלנות עם ילד

פגישה שניה: התרגילים שעשינו השפיעו לטובה, אמרה. משהו בי יותר רגוע, מתבונן, שקול. הבחנתי בתגובות שלי, במקום שהן פשוט יקרו. אני מחייכת. זה באמת עובד מהר.

כמו תמיד, מתחת לנושא המקורי מסתתרים נושאים אחרים שבעצם מפריעים יותר. בד"כ לוקח 3-5 פגישות כדי להגיע אליהם, אבל הפעם זה עולה בפגישה השניה. מה שמפריע לי הוא חוסר סבלנות, אמרה. זה עולה הרבה עם ילדי. כשהם מספרים לי דברים, ובעיקר סביב הכנת ש"ב.

עייפות כללית, חוסר חשק לעשות

עוד נושא שמבחינה שמפריע: עייפות. שאלתי את עצמי מה היתי רוצה שיקרה איתי השנה, אמרה, והגעתי למסקנה שהיתי רוצה יותר אינטנסיביות בחיי. מספיק עם החופש. ואילו עכשיו, שאני כבר מתחילה לעשות סידורים לקראת ההרשמה ללימודים, אני כבר מתעייפת. יש בי תחושה שכל הלימודים האלה זה כאב ראש אחד גדול. אני פוחדת שזה יתיש אותי. אני לא אוהבת עומס.

לקראת סוף הפגישה, היא שמחה. החשש שלי יותר ברור לי עכשיו.

מתחילה ללמוד

פגישה שלישית: אני יותר ויותר בטוחה בכוון שלי, אמרה. לא בטוחה איך, אבל אני הולכת על זה. חבל לבזבז עוד שנה. אני בטוחה שאני לא רוצה להשאר ככה, כמו עכשיו, עוד שנה בבית. אחרי השיחה הקודמת שלנו הגעתי למסקנה שהחשש שלי קשור לעומס בחיים בכלל, ולא קשור ללימודים. אני מכירה את הדפוס שלי, אני נכנסת לעשיה ומתעייפת – פיזית ורגשית. ואני חוששת שבלימודים אצטרך נשימה ארוכה. אבל אני הולכת על זה בכל זאת, מחר אני נרשמת.

בתרגול בפגישה הזו עלתה תחושה חזקה של כאב ברגליים, כאב שהיא מכירה כבר שנים. היתה תחושה שהכאב קשור לאיזה רצון חזק במנוחה רבה, שיש לה. רצון לא לעשות את מה שהיא צריכה, רצון שיניחו לה, לראות הרבה טלויזיה. לקראת סוף התרגול התחושה ברגליים השתחררה לחלוטין. מדהים ההבדל! אמרה. מדהים מדהים מדהים, חזרה וחזרה, איזו תחושה קלה ברגליים. הן הרגישו כבדות כמו אבנים גדולות, ועכשיו, כלום. זה היה תרגול מעניין. עכשיו אני יותר אמפטית לחלק בי שרוצה לנוח.

כאב חזק ברגליים – שעבר

פגישה רביעית: לא תאמיני. היה לי שבוע אינטנסיבי ביותר, עם המון עשיה מכל סוג. ולא היתי מותשת בכלל (היא אפילו בהריון…). אני מרוצה מהחיים שמתמלאים. אפילו הילדים שלי הבחינו בהבדל בי. והכי מדהים, הרגליים שכאבו לי יום יום, הרבה לפני ההריון, עד כדי כך שילדי היו מעסים אותן מספר פעמים ביום – זה נעלם. נגמר. פעם היה קשר בין רמת הפעילות שלי לכאבים, עכשיו כלום. נרשמתי ללימודים, וגם התחלתי ללמוד. לקחתי על עצמי גם מספר פרויקטים אחרים שתכננתי. אני עובדת עם תוכניות, כפי שסיכמנו, וזה עובד מצוין.

למשל, סיפרה, היתה פעם שחזרתי מהליכה וכאבה לי הבטן, והיתי עייפה. פעם זה היה נמשך כמה ימים. עכשיו נחתי, הרגשתי את התחושות, נתתי לזה מקום בלי להתבעס מזה כל כך. ההתנגדות לתחושות פשוט לא הגיעה. הבחנתי במחשבות שלי על הנושא. ואחרי שנחתי, זה עבר, והמשכתי את מה שרציתי לעשות.

בשלב הזה אני ממש מופתעת מקצב ההתקדמות. אבל זה כך – ולא רק אצלה – מי שעובד הרבה על נושאים בחייו, יכול להשתמש בצורה יעילה מאוד בכל סוג של עבודה. היתי גם חשדנית מעט, חשבתי שהכאבים אולי יחזרו – אולי יש שם עוד משהו – אבל בינתיים זה כבר כמה שבועות אחרי, והם נעלמו.

הילד לא רוצה לשבת להכין שיעורים

יש לי גם יותר יכולת בנושא של לבצע דברים עכשיו, לא לדחות, אמרה. שמעתי את הקול שבי שרוצה לדחות כמה משימות, ובכל זאת ביצעתי אותן.

עולה שוב נושא שעלה בפגישה השניה, הקשר עם הילדים, בעיקר סביב הכנת שיעורי הבית. במיוחד ילד אחד. יש לנו קשר נפלא, אמרה, והוא ילד מקסים, אבל יש הרבה מתח סביב הכנת השיעורים. הוא זז הרבה, ולא מציית למה שאני מבקשת. האם עונשים הם התשובה?

תרגלנו תרגול התמקדות מעניין על נושא השיעורים והקשר ביניהם. בסוף אמרה שהיא מרגישה הרבה יותר רגועה לגבי הנושא, זה הפך להיות פחות טעון.

פגישה חמישית: היום אני מרגישה עמוסה, אמרה. לא מרגישה את ה"עזבו אותי כולכם" הרגיל, שהיה פעם, אלא משהו מעט שונה, ובכל זאת. המון דברים מתקדמים ונעשים, ואני קצת חוששת. אנחנו מדברות, ועולה נושא השינה. אני באמת לא ישנה מספיק. הולכת לישון מאוחר מדי, ולא נרדמת טוב. הקשר עם הבן סביב שיעורי הבית, לא השתפר. להיפך, זה נראה גרוע יותר (סימן טוב, אני אומרת אבל רק לעצמי, לפחות משהו זז, זה לא נשאר סטטי). לפעמים אני מרוצה מההתנהגות שלי, כשאני שלווה ובטוחה. ולפעמים אני לא בטוחה בכלל. האם אני דורשת יותר מדי? אני לא אוהבת שאני כועסת עליו, ונותנת עונשים קטנים כמו לא לשחק עם חברים. אני מרגישה במבוי סתום. אם כי, היא אומרת בדיוק את מה שחשבתי, אני מרגישה שהקושי צץ כי אני יותר מקשיבה ומודעת. זה הכוון הנכון, אבל מאוד מתסכל כרגע.

מה קורה כשלא ישנים?

עשינו כמה תרגילי מחשבה על הקשר שלהם. על הפרדה בין העובדות שקורות בפועל, ובין התפיסות שלה לגביו, לגביה ולגבי הקשר. אבל כשבאנו לתרגל התמקדות, קרה משהו מעניין. היא כמעט לא יכלה לתרגל – היתה עייפה מדי, והתחילה להרדם. וזה היה מעולה. כי היא הבחינה, עד כמה היא עייפה, ועד כמה זה לא משרת אותה. איך היא יכולה לתמוך רגשית בבן שלה, בקושי שלו, אם היא עייפה ברמה כזו? בסוף התרגול העייף הזה (ועדיין היה די נעים… יכולות מרשימות בהחלט יש לה), אמרה לי: אין סיכוי שאמשיך ללכת לישון מאוחר כמו עד עכשיו. פשוט לא. אני לא מוכנה להיות עייפה כך. זה לגמרי ברור לי עכשיו.

אני מפוטרת

פגישה שישית ואחרונה לעכשיו, אחרי שבועיים: הכל מתקדם. לימודים – מצוין. יצרתי קשרים עם נשים אחרות בקבוצה, ואנחנו עוזרות זו לזו. קשר עם בן הזוג – עלה מדרגה. משהו שונה. רגוע, קרוב ומחבק. עם ילדי – הנושא של שיעורי בית פשוט לא מטריד יותר (אפילו אני מופתעת. כל כך מהר? חשבתי שרק אני עצמי עובדת במהירות כזו…). אני זוכרת שזה היה עניין, אבל זה לא. משהו ממש השתנה. קנינו שולחן וכסא לבן, והוא מכין שיעורים בחדרו. אני נחה במיטה לידו. אני פחות מציקה לו, והוא פחות זז. מדי פעם עושה הפסקת ספורט קצרה, וממשיך. אין יותר מתח סביב העניין. זה קרה ללא מאמץ. לא רבנו אפילו פעם אחת סביב העניין, אחרי שפעם היינו רבים מספר פעמים ביום על זה. שחררתי קצת, ומשהו שם השתנה.

כל זה מהעבודה שלנו? שאלתי בתדהמה. כן, אמרה. רק אנחנו התעסקנו בזה. אין לי הסבר אחר, שום דבר אחר לא השתנה.

אני גם נהנית מהלימודים, ספקות מסוימים שהיו לי לגבי כוון ההתמחות – נעלמו. מרגישה שבחרתי מצוין את הכוון, מאתגר אותי בדיוק ברמה נעימה. פעם חששתי שהתחום הזה קשה מדי, אבל לא. יש לי דרייב לזה.

אני ישנה הרבה יותר. בן זוגי עוזר לי עם זה. הוא לקח את זה על עצמו. גם נרדמתי יותר בקלות וישנתי יותר טוב.

אני גם יותר בקשר עם אחרים, בני משפחה אחרים למשל. יותר טלפונים, יותר מארחת. משהו בי יותר פתוח כלפי אנשים. יש השפעה גדולה על חיי, למה שעשינו, אפילו שאני לא מבינה בדיוק את מה שעשינו.

בפגישה הזו עבדנו על נושא אחר, וזהו, הגיע זמן להפסקה. אני מרגישה שאני רוצה לקחת את מה שעשינו לעוד תחומים בחיי. ובהמשך נעבוד על תחומים עמוקים אחרים.

בהצלחה לך, אישה מרשימה שכמותך! השארת אותי תחת רושם עמוק.

יש לי זכות ללמוד מאנשים כאלה. בעצם, מכל אדם.

מדריך ניהול זמן במתנה

אגב, כתבתי מדריך ניהול זמן, כאן מקבלים במתנה.