סיפור: אימון להחלטות לגבי הקריירה והילדים

שיחה ראשונה. "קשה לי מאוד להחליט, אמרה לי האישה היפה הזו. אני מחליטה, ואז מרגישה שזה לא נכון, באה לעצמי בטענות כל הזמן. אני מאושרת כשהחיים מחליטים בשבילי, גם אם זה לא מה שרציתי. יש לי גם קטע רציני של אשמה שאני רוצה לעבוד עליו.

לילד שלי לא טוב בגן, ואני מרגישה אשמה על זה. להעביר גן? או שלא? ואני לא יודעת מה לעשות עם התינוקת. קשה לי לעזוב אותה להרבה שעות. קשה לי לבחור בין מטפלת או משפחתון, ואיזו מטפלת. יש מטפלת צעירה וחמה שאני שוקלת להעסיק, אבל אולי עדיפה מטפלת מבוגרת ומנוסה? כזו שאולי אני אישית פחות מתחברת אליה, אבל תדע לבנות לתינוקת סדר יום מוגדר? ומה עם העבודה שלי כעצמאית, בתחום אומנותי אהוב – לעבוד מן הבית, או לשכור לעצמי סטודיו?

כל אחד מוציא אותי מפוקוס

כל אחד מוציא אותי מפוקוס. כל אחד משכנע אותי למשהו אחר. קשה לי להפריד בין האינטואיציה שלי לבין המחשבות שלי, ובין המחשבות שלי לבין מחשבותיהם של אחרים.

אני נושמת עמוק, מקשיבה. מקשיבה ורושמת. מנסה להפריד את מאסת הבלבול האדירה לשאלות נפרדות, להחלטות נפרדות שצריכות להתבצע. בטקסט הזה השאלות מופיעות כנפרדות, כדי לא להתיש אתכם הקוראים, אבל בשיחה הראשונה היה קשה אפילו להפריד אותן זו מזו. הכל היה ערבוב גדול ומציף.

פתרה דילמות ויצאה ממצב של בלבול משתק

להפריד את השאלות שלה מהתפיסות שלי

אני גם צריכה להפריד את ההחלטות שלה מהתפיסות האישיות שלי. זה נכון בכל אימון, ואני יודעת היטב שהתפיסות שלי חשובות כקליפת השום לחייהם של אנשים אחרים. התפיסות שלהם הן אלו שעל פיהן יפעלו בכל מקרה. אם באימון ישתנו התפיסות שלהם – שיתחדשו! ואם לא, אז לא. בכל זאת, הילדים הם נושא רגיש לכולם, וגם לי. אני נוצרת את התשובות האידיאליות שלי לשאלות שלה עמוק בליבי, ומקשיבה, ומקשיבה, ושואלת, ורושמת, וככה לאט לאט מתחילות להתבהר – לפחות השאלות.

מה שמחמם את ליבי הוא אהבתה הגדולה לילדיה. היא מרגישה בלבול ורגשות אשמה, ואנשים משדרים לה שרגשות האשמה מיותרים. אבל אני שומעת את אהבתה לילדיה, ורצונה לתת להם סביבה חמה וקשרים אוהבים. אני לא מזלזלת בכלל בהתלבטויות שלה, לא חושבת אותן לאובססיביות או מיותרות, כמו שאנשים מסוימים אומרים לה. אני חושבת שהן רלוונטיות מאוד. לא קל לתאם בין רצונות וצרכים של משפחה שלמה.

תרגיל בית: לרשום מדי יום כמה דקות, מה כל אחד מן האנשים סביבה אומר לה לגבי ההחלטות השונות הללו. להתחיל להפריד ולמיין.

שיחה שניה: היא מרגישה שהיא מתקדמת לקראת תקופה טובה יותר. כמו בציר האחרון בלידה, הכל מורגש חזק. הילד לא רוצה להפרד בבוקר בגן, למרות שחוזר ממנו שמח בד"כ. התינוקת בוכה אצל המטפלת שהיא לקחה לנסיון – הצעירה והחמה, שהיא אוהבת. אני שמחה, כי אני מרגישה שהיא הלכה כאן עם ליבה, אבל אני לא אומרת דבר. לא רוצה להוסיף כרגע שום מידע חיצוני שנוגע להחלטות שלה. היא מרגישה אבודה עם ההחלטות עדיין. מרגישה שהגן לא טוב. מרגישה אשמה, לא משתלטת על דבר.

נקודת אור: מאוד אוהבת את המטפלת.

תחושת גודש ועומס

הפנטזיה שלה היא לעבוד מהבית, וכך זה כרגע. אבל קשה לה מאוד לעבוד מהבית. ואז המטפלת, שצריכה להוציא את התינוקת, לוקחת אותה לבית אמה, והיא לא אוהבת בכלל מה שקורה שם. למשל, שהטלויזיה דולקת כל היום. לוקח למטפלת הרבה זמן לצאת מהבית, והתינוקת בוכה, ויש גם עבודות בית רבות, ומעט מאוד עבודה אומנותית מתבצעת. היא מרגישה שרוצה לעזוב הכל ולהיות עם הילדים, אבל חוששת מאוד לפגוע בקריירה שלה, וגם לא אוהבת להיות עקרת בית. עדיין, תחושה של גודש וסיבוך.

גם בעבודה היא מרגישה גודש ועומס. יש שני חלקים לעבודתה. אחד, בהוראה. שני, עבודתה כאומנית עצמאית. בהוראה היא צריכה להכין מערכי שיעור רבים, ובכל הזדמנות מציינת שההוראה לא משתלמת לה כלכלית. כאומנית, היא מרגישה שאיננה מארגנת היטב את הזמן, ומתמחרת לא נכון.

טובה ומקצועית, אך עמוסה מדי

נקודת אור נוספת: היא יודעת שהיא מאוד מאוד טובה ומקצועית כאומנית. כשאני שומעת אותה מתארת את עבודתה כאומנית, אני שמחה בשבילה. אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר אדם שכבר מצא את התחום שהוא אוהב מאוד לעסוק בו, והוא טוב בו. איזה בסיס מוצלח להצלחה מסחררת. ועדיין, יש הרבה גודש מסביב, שעלינו להתיר. המצב מזכיר לי את האימרה שמייחסים למיכאלנג'לו: דוד כבר היה בתוך גוש הסלע, וכל שנשאר לי היה לסלק את החלקים המיותרים. אני רואה את הדוד שלה בתוך הסלע.

היא מייחלת להגיע לשלווה ולמנוחה. מעלה את האפשרות שהבן יהיה בגן רק עד הצהריים, במקום עד אחה"צ.

"לנשום" לתוך הדילמה

דיברנו על כך שהדילמות לא יפתרו ביום אחד. וכמו שמנחים ביוגה, "לנשום בתנוחה", למצוא את השלווה בתוך התנוחה המאתגרת, גם כאן, התרגול שלה לשבוע זה יהיה "לנשום בתנוחה". לקבל את המצב הגדוש כפי שהוא כרגע, לא להלחם בו, או לחשוב שהוא לא בסדר.

תרגילי בית: "לנשום בתנוחה", ולרשום את הנקודות החזקות שלה, את האתגרים שעומדים בפניה, ואת מה שיכול לעזור. לעבוד מדי יום 5-10 דקות על הרשימות הללו.

רגשות אשמה

שיחה שלישית: הרעיון של "לנשום בתנוחה" היה טוב לה השבוע. ובכל זאת, רגשות אשמה על הגן. היא לא יודעת עד כמה היא צריכה להגן על הילד, ועד כמה חשוב לחשוף אותו לקשיים. מה עדיף בשבילו? לא רוצה להעביר אותו גן, ומרגישה שלא תהיה שלמה עם שום מסגרת. מרגישה שהילדים צריכים אותה יותר. מרגישה שבמצב הנוכחי היא נכנעת למשהו שהיא לא אמורה להסכים לו.

חלק מעבודתה מטריד

היא גם מוטרדת מעניין ההוראה שלה. חוזרת שוב על כך שהשכר לא מצדיק את ההשקעה הרבה, ומוסיפה, שההוראה לא קלה לה.

היא עדיין מתקשה עם ההחלטות הללו, ויש אפשרות אחת שהיא העלתה בפגישה הקודמת, ולא דנו בה בכלל – האפשרות של השארת הילד רק חצי יום בגן, במקום יום שלם. ביקשתי שתפרט יותר על האפשרות הזו. בקשתי הזו הסעירה אותה ובלבלה אותה. היא אמרה לי שכבר ויתרה על האפשרות הזו, ועכשיו מיד נכנסה שוב לסחרור של התלבטות.

סערה בעקבות השיחה שלנו

היא יצאה מן השיחה שלנו נסערת יותר ממה שנכנסה אליה, ואמרה שכנראה שלא כדאי לה להתאמן איתי, כי אני מזכירה לה את האם אידיאלית, ומחזקת את רגשות האשמה שלה.

כעסתי על עצמי מאוד על כך שהעליתי שוב את הנושא, בלי שהיא עצמה העלתה אותו שוב. איך, איך שכחתי כמה היא רגישה ופתוחה מדי לחשיבה של אחרים, שמבלבלת אותה? עכשיו הסערתי אותה, והיא אולי כבר היתה בדרך לגבש לעצמה את הפתרון שלה. לפחות פעמיים בשבוע אני מתרגלת "התמקדות" עם חברות, והתמקדתי על הנושא הזה. סלחתי לעצמי, ואמרתי לעצמי שבסדר, למדתי היטב את השיעור.

התקדמות בהחלטה

אחרי מספר ימים קיבלתי SMS מעניין: "יקירתי, צדקת לגבי החצי יום בגן", היא כותבת לי, "ואני הולכת לנסות את זה". וחשבתי לעצמי: אני צדקתי בעניין? אני רק ביקשתי לחדד את האפשרות שהיא העלתה בעצמה בשיחה הקודמת… אבל איזה כיף, יש התקדמות. סוף סוף הקיפאון מתחיל להפשיר. מבלבול בלבד, היא מתחילה לנסות פתרון אחר. כבר בחרה מטפלת, לפחות לנסיון, ועכשיו יש נסיון לשינוי בנושא הגן.

החלטות חדשות

שיחה רביעית: שינויים חיוביים. המטפלת של התינוקת אוספת את הילד מהגן בצהריים. והיא תעבוד מחוץ לבית, בסטודיו. זה מה שינסו השבוע. הערפל מתחיל להתפזר מעט. לקחו בייביסיטר ויצאו בערב לבילוי זוגי שהיה מדהים. עדיין חוששת שהפתרון עם המטפלת לא מתאים, אבל לא רוצה לחפש פתרונות נוספים עכשיו. הללויה! היא מתחילה להיות מוכנה לנסות פתרון לזמן מסוים, ולדבוק בו. היא שמחה מאוד עם כך שהילד יחזור הביתה בצהריים. מרגישה עליו כבר את השינוי, הוא מברבר וצוחק בלי סוף. כיף לה. קבענו שלשבוע זה, תניח לפתרון הנוכחי, ולא תחשוב עליו בכלל.

עדיין קשה לה ההתארגנות בבוקר, וזה זמן עם הרבה מתח. יש משימות שרוצה לבקש מהמטפלת, ולא נעים לה. דיברנו על חיזוק התקשורת עם המטפלת. תכננו שיחה שבה תבקש ממנה בצורה מוגדרת את מה שהיא רוצה שתעשה עבורה.

מה עם הפנטזיה?

קשה לה עם הויתור על הפנטזיה של עבודה מהבית. הבחנו בכך שבעצם היא לא חייבת לוותר על הפנטזיה הזו, אלא פשוט לדחות את הביצוע לזמן מסוים, כשהתינוקת קטנה וטוב לה בבית, וגם לה עצמה קשה מאוד לעבוד מהבית כרגע. הבחנו שבעצם הפנטזיה הזו היא בהחלט משהו אפשרי בעוד שנה או שנתיים. (תוספת מאוחרת: היא הגשימה את זה מהר מאוד, וזה עבד מצוין)

שיחה חמישית: המצב הולך ומשתפר. נהדר שהילד חוזר הביתה בצהריים. היא שלמה עם זה הרבה יותר, ואומרת שהיא כנראה משדרת לו את זה, כי קל לו יותר להפרד בחלק מהבקרים. התקשורת עם המטפלת הולכת ומתבהרת. היה מצוין להבהיר לה את המשימות. לאט לאט היא מגדירה לה את תפקידה יותר ויותר.

הפתרונות מתגבשים

לגבי העבודה, היא ובן זוגה מצאו פתרון אידיאלי. היא תבלה עם התינוקת שני בקרים – ובאותם ימים תעבוד רק אחה"צ, תעבוד שני ימים מלאים, ובוקר אחד נשאר לה פנוי לעצמה. בתחילת השיחה היא אומרת שזה פתרון מסובך ביותר, ורק זה מה שיכול להסתדר כלכלית, זה מין אילוץ. ככל שאנחנו מדברות, היא מתחילה להיות שמחה יותר ויותר. מרגישה שזה בעצם אומר ליהנות מכל העולמות. אני מצפה לשבוע כזה, היא אומרת, מרגישה שאשמח לקום בכל בוקר. כלכלית הפתרון הזה מתאים ליכולותיה מבחינת התשלום למטפלת, ויאפשר לה לעבוד כעצמאית. מה טוב מזה? העבודה מחוץ לבית נפלאה. מה שכל כך חששה ממנו, טוב לה מאוד.

נשאר עניין ההוראה שמטריד. היא סובלת מן ההוראה, חוזרת מותשת, מרגישה שהיא מורה טובה, בד"כ, אבל מתקשה להסביר את עצמה, לא רהוטה, מאוד תלויה במשובים חיצוניים. אם התגובה אליה טובה, היא מרגישה שהיא מורה טובה, ואם התגובה גרועה, מרגישה שהיא מורה גרועה.

בלב הדילמה בעבודה

השווינו את ההוראה לעבודתה כאומנית. כאומנית, כשהיא עובדת, הזמן נעלם לה. זה כמו מדיטציה. היא נהנית מאוד. יש חלקים שעדיין מאתגרים ולא זורמים, כמו התמחור, אבל הבסיס חיובי באופן מלא. שאלתי אותה אם יצא לה לקבל משוב שלילי על עבודתה הזו, ואיך זה השפיע על ההערכה העצמית שלה? היא חשבה ואמרה שהיא קיבלה מעט מאוד משוב שלילי, ואם כן, זה לא גרם לה לחשוב שהיא לא טובה. בכלל לא. הדימוי העצמי שלה בתחום הזה יציב מאוד. היא אומרת שהאומנות הזו בדם שלה.

היא אומרת שכילדה, האמינה שכדאי ללכת רק אחרי הלב, להיות רק איפה שהיא מאושרת. רק ככה אפשר להצליח ולהתעשר. והיום מרגישה שונה. צריך להתאמץ ולסבול, ואז זה ישתלם. היום מרגישה צורך להתנצל כשנהנית. והיא לא יודעת, איזו תפיסה עדיפה? האם היא התבגרה, או התקלקלה? שנים חשבה שכילדה היתה מפונקת. עכשיו אומרת: אולי לא היתי מפונקת?

אני מצביעה לה על כך שהיא מתלוננת הרבה על העומס, ואומרת שבעצם היתה רוצה חיים רגועים יותר, אבל מצד שני היא לוקחת על עצמה את ההוראה הזו ש(אני קוראת לה מהדפים שלי) לא משתלמת לה כלכלית, מתישה אותה, גורמת לה סבל, וכל זאת כי אולי יצא מזה משהו בהמשך. ובעצם עכשיו מוותרת על הזמן היקר שלה כעצמאית, זמן שבו היא יכולה לשווק את עצמה ולהתחיל לבנות את הפריצה שלה קדימה.

התלהבות מהבחירה

היא מתחילה להתלהב. הרעיון לוותר על ההוראה ולהשאיר יותר זמן לעבודה שהיא כל כך אוהבת מרגש אותה. עדיין קצת מתקשה לוותר על התפיסה שצריך להמשיך וצריך לסבול, אבל הזמן שלנו קצר, והיא צריכה לסיים את השיחה. מכיון שתרגלנו התמקדות בכל פגישה כמעט, היא אומרת שאחרי הפגישה היא תתמקד בתחושות שלה לגבי עזיבת ההוראה. הנחיתי אותה להתמקד בתחושת ההתרגשות שלה עם העזיבה, וגם בתחושה שאומרת שעליה להמשיך.

אחרי הפגישה, עוד SMS מעניין. היא דיברה עם בן זוגה, והולכת על זה, עוזבת את ההוראה. הם שניהם בהיי, מרגישים שזה יהיה צעד מעולה. אם כך, אני מסכמת לעצמי, כל הדילמות נפתרו, לפחות לעת עתה:

• מה עם הילד בגן? הוא נשאר חצי יום, ושניהם הרבה יותר שמחים.
• מה עם התינוקת? היא עם מטפלת צעירה וחמה, בבית שלה, ושני בקרים בשבוע עם אמא.
• איפה לעבוד? מחוץ לבית, בסטודיו.
• מה עם ההוראה המעיקה? לוותר עליה לזמן הנוכחי, ולהתמקד בעבודתה האהובה כאומנית.

איזה כיף! בהצלחה!

קיבלתי עדכונים בהמשך. הדברים הסתדרו קצת שונה עם הילדים, אבל הסתדרו. והיא חזרה הביתה, והעסק מתפקד מצוין. לא ממש מה שסיכמנו… אבל נגמר הקפאון והבלבול, וזה עובד מצוין!

מדריך ניהול זמן במתנה

אגב, כתבתי מדריך ניהול זמן, כאן מקבלים במתנה: