סיפור: אימון קצר לכתיבת עבודה סמינריונית

לפני כמה ימים קיבלתי מייל מאישה שמתאמנת איתי. היה כתוב בו: "כתבתי את העמוד הראשון של העבודה שלי!". היתי כל כך שמחה וגאה בה. זהו הישג גדול. העמוד הראשון הוא הקשה ביותר לכתיבה.

האישה הזו היתה אצלי לפני כמה ימים, אישה יפה במיוחד, שאני מאוד מחבבת. זו היתה פגישתנו השלישית. הנושא, כמה פופולרי, כתיבת שתי עבודות, לצורך סגירת תואר ראשון. שתי הפגישות הראשונות שלנו לא היו מלהיבות כל כך. דיברנו, ניתחנו, בנינו תוכניות, תירגלנו תרגילים שהכנתי, אבל הרגשתי שמשהו חסר. הדברים אצלה זזו והתקדמו, זה נכון, כי כשמתחילים ‏לעמוד על הקרקע‏, לתכנן תוכניות ולעקוב אחרי ההתקדמות – דברים זזים. אבל לא הרגשתי שאני מבינה אותה ממש, לא הרגשתי שהקשר בינינו קרוב, והרגשתי שהתחושה הבסיסית שלה לגבי עצמה לא משתנה, ולכן מבחינתי האימון עדיין לא עובד כפי שאני יודעת שאימון יכול לעבוד.

לא מצליחה להתרכז ולכתוב

לקראת הפגישה השלישית, בטלפון, היא עדכנה אותי שהיא סיימה לקרוא את כל החומר. זהו הישג מרשים בפני עצמו, כי היתה כמות אדירה של חומר, שני ספרים עבי כרס ועוד עשרות מאמרים, חלקם מכילים עשרות רבות של עמודים. עכשיו הגיע הזמן לכתוב. והנה היא מתחמקת, מחפשת עוד חומר לקרוא, מתישבת ליד המחשב לכתוב, ומיד קמה. כשהגיעה הבייביסיטר לקחת את התינוקת ולתת לה זמן פנוי ללמידה, לא היתה מסוגלת להתרכז וללמוד, ותלתה כביסה במקום זאת. כשכבר ישבה, כתבה משפט בודד אחד. הנושא הוא, אם כן, מחסום כתיבה.

האם את מנסה לכתוב מושלם?

והנה, בפגישה השלישית קרה המפנה. הכנתי את הפגישה באותה צורה שבה הכנתי את הפגישות הקודמות. ניתחתי את המצב ככל יכולתי, חשבתי על אבחנות מתאימות שיקדמו אותה, בניתי תרגילים לפגישה ותרגילי בית. התחלנו את הפגישה בכמה דקות של דימיון מודרך, ויצאנו לדרך. כבר מתחילת הפגישה הרגשתי שהנה, הקשר שלנו הולך ונבנה, ואנחנו מבינות אחת את השניה יותר. לקראת סוף הפגישה עברתי על הדף שלי, לוודא שלא שכחתי משהו מהותי, ואז ראיתי שאכן, שכחתי משהו.

שאלתי אותה: את מנסה לכתוב את הטקסט שלך מושלם? היא אמרה שכן. לא היה לנו הרבה זמן לדון בזה, אז פשוט ביקשתי ממנה לא לכתוב את הטקסט מושלם. רק לכתוב אותו. אח"כ אפשר יהיה לתקן ולשפר אותו, וזה יהיה הרבה יותר קל מאשר הכתיבה עצמה. הכתיבה, גם אם של טקסט לא מושלם בכלל, תכניס אותה למשוב חיובי של ביצוע והצלחה, וזה ירוץ. היא הופתעה ושמחה על הרעיון. מעולם לא חשבה לכתוב טקסט לא מושלם.

התחילה לכתוב, ועכשיו זה רץ

סיימנו את הפגישה בתחושה טובה. ואז בערב קיבלתי מייל. התינוקת שלה (התוספת המתוקה לפגישות שלנו) ישנה בדרך חזרה מהפגישה, ולכן היא עצמה לא יכלה לישון שנ"צ בבית. היא היתה מאוד עייפה. ולמרות זאת, כאשר הגיעה הבייביסיטר לקחת את הילדה, היא ישבה ליד המחשב, וכתבה עמוד שלם! העמוד הראשון של העבודה שלה. דברים מתחילים לרוץ.

מה קורה עם העניין הזה של הביצוע המושלם? עניין מסובך. חלקנו קיבלנו הטפות מוסר בלתי פוסקות בילדותנו, לעשות דברים בצורה מושלמת. למה הציון 9 ולא 10? למה המיטה מסודרת קצת עקום? למה נשארו שניים שלושה צעצועים מפוזרים בחדר (גם אם שאר הצעצועים הוחזרו למקום)?

מחסום השאיפה לשלמות – מיד

יש אנשים שהשאיפה לביצוע מושלם עלולה להיות מחסום אדיר עבורם. אני שייכת לקבוצה הזו. התחושה, או הידיעה, שאינני יכולה לעשות דבר כלשהו בצורה מושלמת, עלולה לגרום לכך שלא אעשה אותו כלל. הרבה פעמים זהו נזק גדול, כי בד"כ ביצוע לא מושלם, או אפילו בינוני, הוא מספיק לגמרי. יש מקרים שבהם הוא אפילו עדיף. אשה שאני מכירה, כתבת טכנית, פוטרה מעבודתה משום שהיתה פרפקציוניסטית מדי. היא השקיעה בכל מסמך שכתבה פי כמה זמן ממה שנדרש להשקיע. המסמכים שכתבה אכן היו יצירות אמנות קטנות – אבל לא היתה בכך כל תועלת. הבוסית שלה לא יכלה להרשות לעצמה להשקיע זמן וכסף רבים כל כך בכל מסמך, ולאחר זמן מה נאלצה לפטר אותה.

מתי כן אפשר לחתור לשלמות

וידוי קטן: כל הדיבורים על כך ששלמות לא נדרשת, לא תמיד משכנעים אותי. אני אוהבת שלמות. אני אוהבת עבודה שהיא יצירת אמנות קטנה, עבודה שאני מרגישה רצון לתלות על הקיר. אני אוהבת לדרוך על רצפה מבריקה ששטפתי ולא על רצפה שהיא בחלקה נקיה ובחלקה קצת דביקה. והרבה פעמים אפשר לחתור לשלמות, או אפילו להגיע לשלמות, גם אם לא מיד, גם אם לא בטיוטה הראשונה. אם רוצים. ואם המחיר לא כבד מדי.

אחרי הפגישה השלישית התחלתי לקבל אימיילים כאלה

"אני כל כך מרוצה שדברים התבהרו לי בראש… אני כותבת בשצף קצף. אין כמעט מה לערוך או לסגנן.

אני מרגישה שהכל יותר קל. קל יותר לקרוא ולסכם מאמרים (אפילו שהם באנגלית). קל יותר לכתוב בצורה מדויקת מה שצריך. קל יותר לסגנן…

עכשיו אני בהירה ומדויקת יותר בכתיבה".

ואחרי מספר שבועות קיבלתי אימייל מרגש: "הלא יאמן קרה! שמחה מאוד לעדכן שסיימתי את העבודות. תודה שעזרת לי להתניע את הדברים. גאה להגיד שאני מאמינה ששתי העבודות יקבלו ציון עובר – וזו מטרתי. הצלחתי לוותר על פרפקציוניזם לטובת ביצוע המטלות ברמה משביעת רצון".

מדריך ניהול זמן במתנה

אגב, אם אתם לא רוצים להתאמן איתי אבל רוצים ללמוד קצת את הגישות שלי לניהול זמן, כתבתי מדריך שאפשר לקבל במתנה:

אולי יעניין אותך גם: