סיפור: אימון למורה לקדם כיתה חלשה

אנשים מפתיעים אותי בכל יום מחדש. ביכולותיהם, בשאיפותיהם, במסירות שלהם, במפנה שהם מסוגלים לחולל בחייהם. פה ושם אני מתמלאת התרגשות פיזית ממש, צמרמורת והתלהבות, כשאנשים חושפים בפני עוד שיא של היופי האנושי, יותר ממה שהכרתי עד כה. אחד האנשים הללו היא שרה. כשאני חושבת עליה, מתנגן בראשי המשפט מתוך הסרט "אלאדין", שנאמר על אלאדין – a diamond in the rough. יהלום גולמי.

רוצה להתבלט ולקבל עוד אחריות

כשהתקשרה אלי, סיפרה שהיא מורה, ושהיא רוצה להתבלט יותר במקום עבודתה. להצליח, שיבחינו בה, לקבל עוד תפקידים בביה"ס ואיתם משכורת גבוהה יותר. לפני שאבקש עוד תפקידים, אני רוצה להוכיח את עצמי בתפקיד הזה. קולה היה רך ומעט הססני. כבר בשיחה הזו הסתקרנתי. אנשים רבים מגיעים להתאמן על רקע קושי מסוים. קושי בזוגיות, קושי לשווק את העסק שלהם, קושי בקשר עם ילדים. האישה הזו לא סיפרה על קושי. היא פשוט מציבה לעצמה מטרה. כבר בשיחה הזו, שמעתי מן המבטא שלה, שהיא מגיעה מסביבה שונה מזו שלי. שמחתי. אנשים מסביבות שונות מביאים איתם ניחוחות וטעמים חדשים למפגשים שלנו. ניואנסים חדשים. אני לומדת הרבה מהם. כמו מכל אדם, ולפעמים יותר.

כיתה מוזנחת וכושלת

האישה מלמדת באיזור עני ומוזנח של הארץ. היא מלמדת את הכיתה הכושלת ביותר בביה"ס שהוא כולו כושל למדי, נופל קורבן למלחמות פוליטיות בכל דרג. תלמידיה, בני עשרה, נעדרים מן השיעורים במחצית מן הזמן, מעשנים ומשתמשים בסמים. המבנה כולו מט לנפול, כמו כל תקווה שמישהו אי פעם תלה בנערים הללו.

האדם האחרון שנשאר להם, כמעט

חוץ מאדם אחד. שרה. היא אוהבת את התלמידים הללו, רוצה לעזור להם. לא מפסיקה לחשוב על רעיונות שיקדמו אותם. משתמשת בכל דרך שהיא יכולה. מביאה לכיתה אנשי חינוך ויועצים – כל מי שמוכן לבוא בהתנדבות לסייע, לתת כמה הרצאות, לתת לה הכוונה, לתת לתלמידים הכוונה. העניין הוא, שהיא עצמה חלק מהסביבה המוזנחת הזו. התקציב שלה לעניין הוא אפס. כשהתחלנו לעבוד, היתה מעט מאוד הסכמה סביבה. היא הרגישה שרוב המורים בביה"ס רוצים לשוחח איתה רק כדי להעביר לה מסרים שליליים לגבי תלמידיה. גורמים רבים בביה"ס לא מחשיבים כלל את תלמידיה כחלק מביה"ס. חלקם לא מבינים למה היא בכלל טורחת במיוחד עליהם. אין להם סיכוי להצליח, אין לה סיכוי. בשבילה להביא שינוי לכיתה הזו ולביה"ס הזה, התחושה היתה שזה כמו המשימה של הברון מינכהאוזן, למשוך את עצמו מתוך הבור, כשהוא אוחז בשערות ראשו. היה נדמה, שאין משהו אחר למשוך בו.

מורים נוספים מתגייסים לטובת התלמידים

בפגישה האחרונה שלנו עד כה, אחרי בערך חודשיים של עבודה, התרגשתי כל כך ממה שהיא סיפרה לי. מהשינוי בכיתה, מהמחמאות החדשות שהכיתה מקבלת, על כך שהכתה מנומסת ונעים ללמד בה(!), על התלמידים שמתחילים להתעורר. החלטתי לספר לה על הספר "למי צלצלו הפעמונים". כי זו בדיוק היא. בזמן שכולם סביבה מנמנמים, כך אמרתי לה, את שומעת את צלצול הפעמונים, ואת החלטת שהם קוראים לך. היא חייכה. בדיוק הזמנתי את הספר הזה לעצמי ברשת, סיפרה. לא האמנתי למשמע אוזני. אני לא מכירה הרבה אנשים שהולכים ומזמינים לעצמם ברשת את הספר הזה, כשהם מחפשים את הדרך קדימה. הרגשתי שכל מה שנשאר לי, כמעט, הוא לחזק את האישה הנדירה הזו. להוסיף עוד אדם אחד סביבה ששומע את הפעמונים שהיא שומעת. שמאמין יחד איתה בחשיבות האדירה של מה שהיא עושה. אחרי הפגישה היא צלצלה אלי. ההצלחה הגורפת הראשונה שלה. היא אספה לישיבה את כל המורים שמלמדים את הכיתה הזו, כולל המנהל, ודיברה איתם. היא גייסה את רובם לצד התלמידים. נכונות כזו מצד המורים לא ראיתי מעולם, סיפרה לי בטלפון אחרי הפגישה. זה הצליח. הם החלו לראות את התלמידים שלי כבני אדם, לאהוב ולפרגן להם. הם ישבו יחד והעלו רעיונות איך לקדם את הכיתה הזו. אני גם מבינה את הקושי שלהם. אני מחזקת אותם עם הקושי שלהם. הם כועסים על התלמידים ומתוסכלים. אבל זה משתפר. הנה היא כבר לא לבד עם הפעמונים. עברה החלטה להעביר בשנה הבאה את הכיתה שלה למבנה טוב יותר בביה"ס.

הטיפ של מהטמה גנדי

את יודעת למה את מצליחה, שאלתי אותה? את מצליחה כי את עושה את מה שגנדי הציע. הוא אמר, אם אתה רוצה חיים טובים, תמצא לך בעיה גדולה להתמודד איתה. יש לך עניינים משפחתיים, זה נכון, כמו לכולנו. אבל את לא סוגרת את הפרספקטיבה שלך במשפחה שלך. את עובדת כדי לקדם את הכיתה שלך, אולי את ביה"ס כולו. וכך התחושה היא שונה לגמרי, ואיתה, ההשגים.

ההתחלה: אני לא יצירתית

הבטחתי סיפור אימון. אז אספר קצת על התהליך שלנו. סיפרתי שהיא רצתה להתבלט. לעשות איזה פרויקט מיוחד עם התלמידים. אבל אין לי שום רעיון, אמרה. אני לא יצירתית בכלל. זו אחת הבעיות שלי. סיפרה שהתלמידים חלשים מאוד. קשיי למידה רבים. יכולות נמוכות. המלצתי לה על הספר "כוחה של נחישות" של קרול דואק. הספר הזה הוא חובה, לדעתי, לכל הורה, מורה, ומי ששואף ללמד משהו לאדם אחר, או ללמוד בעצמו. הספר הזה מבסס את התפיסה שאנחנו יכולים לפתח את עצמנו ואת היכולות שלנו, ולא שהיכולות שלנו הן משהו נתון מראש, ורק צריך ללמוד להסתדר איתו. אין דבר כזה שהיא לא יצירתית. היא לא פיתחה עד היום את היצירתיות שלה, או לא הכירה בה.

התחלנו גם ללמוד "התמקדות". התמקדות היא בעיני כמו כוס תה. תרופה לכל דבר. לשפר את המצב הרגשי שלנו – זה הבסיס. זה היסוד שעליו נוכל לעבוד. במצב רגשי של כעס ותסכול, אנחנו מוגבלים לטקטיקות בלבד. כתרגיל בית, הצעתי לה לכתוב במחברת, מה זה אומר בדיוק להוכיח את עצמה? מה היא רוצה שיקרה שיסמן את זה?

רגשות לא פשוטים

בפגישה השניה המשכנו ללמוד התמקדות. עבדנו עם הפחד לא להצליח. היא שיתפה אותי בנושא רגשי לא פשוט, רגשות שקשורים לקהילה שבה היא חיה. דיברנו על תפיסת היסוד של ההתמקדות: לקבל בברכה את הרגשות והתחושות שיש לנו בפנים, וזה נותן לנו כוח ליצור שינוי בחוץ. מתוך השלווה. זה מרגיע, את יודעת? אמרה. אני מבינה שאני לא צריכה להלחץ בשביל להלחם. מתחילה להיות לי תחושה שיהיה טוב. אני לא יודעת עדיין מתי, איך, או מה לעשות, אבל אני חושבת שזה יצליח.

פגישה שלישית. היא קוראת את הספר, והגישה שלו מתחילה לחלחל. יש יותר אמון שלה בתלמידיה, וגם בילדיה, ובעצמה. היא רוצה ללמוד אנגלית, ודיברנו איך תתחיל לעשות זאת. עשיתי צעד לטובת התלמידים, סיפרה. הזמנתי מרצה לחינוך, מהאוניברסיטה הקרובה, שתבקר בכיתה, תדבר עם התלמידים ותדריך אותי. המנהל שמע והעריך את זה. אמר לשרה שהוא מעריך את היכולות שלה. האישה הזו מתקדמת מהר. אומרת שהיא יותר מקשיבה לעצמה. מה שעולים עכשיו הם הפחדים והקשיים. אבל אני רוצה להתקל בהם, היא אומרת. אני לא רוצה להכחיש אותם. אני רוצה לתת להם את המרחב. אני גם קצת יורדת מהתחרותיות עם אנשים, שיתפה. אני רוצה להצליח, אבל זה בסדר לי שיהיה פה תהליך. גם את הילדים שלי אני מקבלת יותר.

סיפרתי על הספר לתלמידי. ויש לי כמה רעיונות לפרויקטים. דיברנו על חברה שהיא מורה, שאיתה היא יכולה לשבת ולגבש את הרעיונות הללו לפרויקטים. אמורה להיות פגישה עם המנהל שחששה ממנה, לא ידעה מה בדיוק רוצה להעלות בשיחה. למדנו עוד התמקדות ותרגלנו. בסוף הפגישה, אמרה שהשיחה פחות מפחידה. יש קושי מסוים, אבל זה בסדר.

התחיל להיות שקט בכיתה

סיפרה לי עוד דבר מדהים. התחיל להיות יותר ויותר שקט בכיתה. לא כי היא אוכפת את המשמעת יותר. הם רוצים לשמוע אותה יותר. היא סיפרה להם על רעיונות שיש לה לקדם אותם, והם חשבו עליהם יחד, וגיבשו משהו. האישה הזו מפתיעה אותי כל הזמן. היא עובדת בעשרה כוונים שונים עם הכיתה הזו. בכל דרך אפשרית. אני בקושי עוקבת אחרי הפרטים. היא גם עשתה עוד פרויקט קטן בביה"ס שקשור לנושא אחר, וקיבלה מחמאות.

פגישה רביעית. דברים מתקדמים. מקבלת מחמאות מהמנהל. אומרים שמרוצים ממנה, נהנים איתה. קיבלה עוד אחריות בביה"ס. זו היתה המטרה המוצהרת שלה, והנה היא הושגה. אני פחות נפגעת מדברים סביבי, אמרה. פחות לוקחת ללב. אני מבינה שלא הכל תלוי בי. אני חושבת שההעלאה שלי בדרך. הספר עושה לי שינוי טוב. סיפרה שהיא חושבת שהתלמידים שלה מפונקים. לפחות חלק מהם.

התלמידים מפונקים?

דיברנו קצת על עוד נושא אהוב עלי, ההבדל בין פרשנויות לעובדות. אחרי כמה דקות של שיחה כזו, אמרה לי, את יודעת, כשאני חושבת על זה, הם עצמאים, אחראיים, חברותיים, מדברים. הרבה פעמים כיף איתם. ועוד דבר שאני שמחה לשמוע. היא הפסיקה לדבר בכיתה על כישורים. מי טוב בנושא הזה ולא טוב בנושא ההוא. ירדתי מזה, אמרה. אני לא מבקרת ולא מחמיאה. אני מלמדת אותם. מכל פגישה היא אומרת שהיא יוצאת חזקה יותר.

פגישה חמישית. התלמידים כועסים, אמרה. הם כועסים על היחס של ביה"ס אליהם. כועסים על המורים האחרים. כועסים עלי שאני לא דואגת להם מספיק. מזל טוב, אני אומרת (מתאמנים צוחקים, כי אני תמיד אומרת "מזל טוב" כשהם מספרים על קושי חדש). סוף סוף. סוף סוף הם מרגישים שמישהו מקשיב להם, והם יכולים להתחיל להביע את התסכול שלהם. תסכול זה לא יאוש. תסכול זה כשמישהו עדיין מנסה. הם מנסים. את השותפה שלהם, והם מבינים את זה. לכן הם פונים אלייך, עם הכעס שלהם. אני לא בטוחה שאף אחד אחר מקשיב להם. לא, אמרה. אף אחד. יש להם מזל אדיר שיש להם אותך. ההתמקדות משפיעה יותר ויותר. ככל שהיא פנויה רגשית יותר, היא יכולה להכיל ולשמוע אותם. היא התחילה פעם בשבוע לקחת את הכיתה אחרי ביה"ס לבילוי קצר. מתכננים טיול. עשתה עוד פרויקט קטן איתם.

השינוי מתרחב לשאר ביה"ס

פגישה שישית. אני יותר ממוקדת. הרבה דברים לא לגמרי פתורים, אבל אני יותר עמוקה, מכוונת. אני לוקחת את התלמידים לשיחות אישיות. עם תלמידה אחת שוחחנו שעתיים. לא שמנו לב לזמן שעובר. הם מתחילים להתרכך. הבאתי מומחית ללקויי למידה לכיתה. היא דיברה עם התלמידים ועם המנהל. מחר ישיבה עם כל המורים, ואני חוששת מהתלונות שלהם. נזכרנו בנקודה שבה התחילה. פעם רציתי להתבלט, אמרה. זה נכון. היום כבר פחות. אני רוצה לעשות שינוי, לעזור לתלמידים. האם זה סותר, שאלתי? האם את חושבת שלא מבחינים בעבודה שלך. היא קימטה את מצחה, והתחילה לשחזר מחמאות רבות שהיא ותלמידיה כבר מקבלים. מדברים עלי בביה"ס. התכוננו לפגישה של מחר. איך להביא את המורים האחרים לצידה? ועל ההצלחה בפגישה הזו, וכל מה שקרה אח"כ, כבר סיפרתי. השינוי הולך וקורה, נבט השינוי נבט. הכל מתחיל להשתנות.

ואם הספר שלי אצלכם

ואתם רוצים לקחת נושא ולבחון בו את ההבדל בין העובדות לפרשנויות שלכם, מוזמנים להתחיל בהתחלה – עמ' 13.

אולי יעניין אותך גם: