אימון לפתרון מחלוקת עם שותפה עסקית

פנתה אלי אישה ישראלית חרדית שגרה בארה"ב. נשמעה מוצפת למדי ומוטרדת. סיפרה על מספר נושאים אישיים ועסקיים שמטרידים אותה. הקול שלה היה עצוב, והתחושה הכללית כבדה. דברים לא מסתדרים. אני עצמי קצת איבדתי אופטימיות. אמרתי לה שבהחלט נוכל לעבוד יחד, אבל זה יקח זמן. לאט לאט.

השותפה "סידרה" אותי

מתוך כל העניינים יש בעיה אחת אקוטית ראשונה, שהיתי רוצה לפתור, אמרה. מחלוקת עם שותפה. אני מרגישה שהיא "סידרה" אותי, שקיבלתי סטירת לחי. הרגשתי כל כך רע כששמעתי מה היה, שחליתי ושכבתי במיטה. אח"כ הזמנתי אותה לשיחה, אבל היתי כולי חנוקה. חסומה. לא יכולתי לדבר כמעט. היא כמעט שכנעה אותי שאני לא צודקת, שלא כך היו העניינים. אני מרגישה שהיא חזקה ומבריקה, ואני חלשה, ומנסה לרצות אותה כל הזמן. מי יגן עלי? איך אוכל להמשיך בקשר הזה? האם אפשר בכלל? זה קשר שהיה מאוד קרוב. האם אני צריכה לוותר עליו?

הצפה רגשית – קודם כל לזהות אותה

דיברנו על המצב של הצפה רגשית, שזה מה שקרה בזמן השיחה עם הידידה, ותרגלנו "התמקדות" שעוזרת להתגבר על הצפה. היא סיימה את התרגול בתחושה רגועה, אנרגטית. כמו אחרי שינה טובה, אמרה. תחושה טובה בהחלט.

פגישה שניה. קול אחר לגמרי, קול שמח. זה היה שבוע מעניין ביותר, אמרה. גיליתי כמה פעמים ביום אני בהצפה. כעס, פחד… לפעמים על סף דמעות. בחלק מהפעמים, ברגע שהרגשתי את ההצפה, הכרתי בה, הבחנתי בה, וזה הציף הרבה פחות. התחלתי להיות יותר ערה למהי בדיוק התחושה שלי. הרגשתי את התחושות הפיזיות של דופק מהיר, הזעה, רעד וקור. וזה עבר מהר, ממש. זה היה נהדר, חוויה. אני מרגישה שזה מכניס את ה – ADD שלי למקום מרוסן. מרסן את האימפולסיביות שלי.

פה אני לוקחת נשימה. וואו. אני ממש מופתעת. היכולת שלה לקחת מידה די קטנה של אימון ולרוץ איתה קדימה, מרשימה ביותר. אופיינית לאנשים שהתאמנו בטכניקות רבות.

התחילה לבצע דברים שדחתה

התרגילים שעשינו בשיחה ישבו לי בראש, סיפרה. הרגשתי שיש בי עוד משהו חוץ מאשר ההצפה הזו. ההצפה הזו זה לא כל מה שיש בי. כתבתי כל יום מספר דקות של כתיבה אסוציאטיבית, כמו שהמלצת לי, וזה היה מעולה. הקל עלי. ביצעתי השבוע כמה משימות שדחיתי הרבה זמן, אחת מהן לקחה לי 7 שעות. כמה שמחתי שסיימתי.

פחד להתעמת עם הילד

הרגשתי שינוי בקשר עם אחד הילדים שלי. ראיתי שיש לי פחד להתעמת איתו. היתי תוקפת חזרה מרוב לחץ. כשהרגשתי את זה, יכולתי לענות ברציונליות, לא מתוך ההצפה. גם עם בעלי, היה מקרה לא נעים שבו כעסתי עליו, אבל לא תקפתי כמו שפעם היתי יכולה לתקוף. מצב הרוח שלי לא היה טוב, אבל לא היתי מוצפת. דיברתי אליו בכבוד, והשיחה היתה מוצלחת, והשיגה את המטרה.

עם אותה ידידה, היתה שיחה יותר טובה, אבל הדברים עוד לא סגורים. ובכל זאת, תחושה יותר אופטימית. אני מרגישה שאפשר לטפל בזה.

פרשנות ועובדות

עבדנו על התחושות שמפריעות לה בקשר עם הידידה. דיברנו על התפיסות שלה של עצמה, ועל ההבדל בין העובדות לגביה, לבין הפרשנות. העובדות הן למשל שאמרה דברים מסוימים בשיחה, ולא אמרה דברים אחרים, והפרשנות לגבי עצמה – שהיא לא מסוגלת לדבר באסרטיביות עם הידידה. טריויאלי ככל שישמע, אולי, לכל אדם יש ערבוב של הפרשנויות והתפיסות שלו לגבי עצמו, ובין העובדות. והערבוב הזה יוצר יאוש. תחושה שאי אפשר לשנות. אבל התחושה שלה היא עכשיו של וואו. מהפיכה קטנה. פעם ראשונה שאני מבחינה בכך שזה לא אמת, לא עובדה, שאני לא מסוגלת להיות אסרטיבית וחזקה, אמרה. ואני חשבתי לעצמי, שזו פעם שניה היום שאני עובדת על אותו דבר בדיוק. גם אישה אחרת, שמחפשת עבודה, הופתעה להבחין לגבי עצמה שזה שהיא לא אסרטיבית – זו לא עובדה. זו פרשנות שהיא אימצה לגבי עצמה. ושיכנעה בכך אחרים ואת עצמה.

טפשות?

תרגלנו "התמקדות", והפעם, התמקדנו בתחושה של חוסר יכולת ואפילו טפשות. מאוד מעניין, אמרה בסיום התרגול. לא ידעתי כמה כאב יש במקום הזה אצלי, שמרגיש טיפש. אני מרגישה הרבה פחות מוצפת עם זה, זה פחות "אני". זו ממש חויה מכוננת בשבילי. הדהים אותי מה שגיליתי. עד היום לא הצלחתי לעשות את ההפרדה הזו ביני לבין מה שאני מרגישה. יש פחות הזדהות. אני זה לא הטפשות. יש אותי, ויש תחושה בפנים של טפשות. זה נותן תקווה, תחושה חדשה לגמרי. אני שמחה מאוד. זו דרך מדהימה. אני לא יכולה לחכות לשיחה הבאה, אמרה. איזה כיף. שתינו שמחות. אני סקרנית מה יהיה השבוע.

נתתי לה כמה הנחיות לקראת השיחה עם הידידה. להרגיש את התחושות בגוף ואת הרגשות, להכיר בהן, גם אם יש הצפה, להבחין בה. להיות איתה. להשתדל לא לגרש את ההצפה.

כל המחלוקת יושבה

פגישה שלישית. ברגע שסיימנו את השיחה הקודמת, מיד צלצלתי לידידה, סיפרה. היתה לנו שיחה נהדרת. השתמשתי בהנחיות שלך ובתחושה הנהדרת שהיתה לי. היתי במצב נפשי מעולה. הרגשה קלה שלא הרגשתי שנים, מאז הילדות. חוסר עכבות, זרימה. היתי ממוקדת. פתחתי את השיחה ואמרתי לה, שאני מבינה שהיתה בינינו אי הבנה. משהו בי היה שונה מאוד בשיחה הזו. לא התנצלתי יותר מדי, כמו שפעם היתי עושה. נתתי לה לרדת מהעץ. וזה קרה. סידרנו את הכל. פתור. גמור. זה היה העניין הראשון שרציתי להסדיר, וזה קרה. אני שמחה כל כך.

אני יותר רציונלית

אני מתחילה להיות מסוגלת להפעיל חלק רציונלי שבי. זה נדיר, אני לא רגילה לזה. רגילה לרגשות משתוללים. הבנתי עד כמה היתי כל הזמן בהצפה, ורק היו לי רגעים נדירים חיוביים שבהם הצלחתי להפעיל את השכל בלי להציף את המנוע. עכשיו זה מתחיל לקרות. אני רואה עכשיו שחוסר הרציונליות שלי, תחושה שאני טיפשה, כל זה מגיע מתוך ההצפה הרגשית. לא כי אני טיפשה.

לא סיימנו בכלל, יש עוד הרבה דברים מעניינים לעבוד עליהם. אבל החלק הזה של האימון כבר הדהים אותי, והוא מעניין בפני עצמו. המדהים הוא ההשפעה המדכאת והמטשטשת של הצפה רגשית. בתוך הצפה קשה להבחין ביכולות של עצמנו, וקשה גם לאחרים להבחין בהן. אפילו אני, כמאמנת, שמתורגלת לראות יכולות של אנשים, הרבה יותר מאשר הם עצמם רואים, טעיתי. וברגע שההצפה קצת מופחתת, וזה יכול לקרות מהר מאוד לפעמים, מתחילות לבצבץ תכונות נפלאות. כמו היכולת המרשימה של האישה המרשימה הזו, לסדר אי הבנה גדולה מאוד, בשיחה אחת.

אולי יעניין אותך גם: