"אנחנו שואפים לבינוניות"

חבר אמר לבנו, לגבי לימודים: "אנחנו שואפים לבינוניות. 70 זה מצוין. 80 אדיר. מעל זה, אל תטרח. כשלון, גם לא. בינוניות".

התפוצצתי מצחוק מהאמירה הזו.
אבל ברצינות – יש דברים בחיים שיושגו רק כך.

השתתפתי בהופעת מוסיקה של אחותי דפנה תדמור.
בנערותה למדה בתיכון מוסיקלי, ומאז המון שנים נגעה במוסיקה מעט מאוד. לפני 3 שנים נכנסה שוב לעולם הזה, ועכשיו היא מלחינה, כותבת, שרה ומנגנת בפסנתר. גם בגיטרה. היא כותבת שירים אותנטיים על דברים שלא מדברים עליהם.

אתמול היתה הופעה שלמה שלה. כולנו בקהל ישבנו מרותקים. צוחקים, בוכים, שרים איתה את החלקים שהיא לימדה אותנו, כותבים לה פתקים על מה לשיר – והיא מאלתרת במקום.

אפשר לעשות כזה דבר רק בבינוניות.

אם היא היתה מחכה עד שתהיה מקצוענית פיקס גם בהלחנה, גם בנגינה, גם בשירה, גם בכתיבה, גם באלתור – הינו מפסידים אותה היום.

יש לה מתנה לתת לנו היום. החיים שלה ושלנו יותר טובים אם היא נותנת את המתנה שלה היום.

למה אתם מחכים?

האם אתם מוכנים להיות בינוניים במה שאתם עושים, אם זו התשוקה שלכם? אם זה חשוב לכם? אם יש לכם מתנה שצריכה לצאת החוצה?