יש מחלה ויש סימפטומים. דיכוי הסימפטומים מאריך את משך המחלה. צינון ללא שיכוך כאבים יהיה פחות נעים, אולי, אבל קצר יותר, ולאורך חיינו נהיה יותר בריאים.
סטרס, שיעמום, עצב, כעס, תסכול – הם סימפטומים.
דיכוי שלהם ע"י התמכרויות מכל סוג מאפשר לנו להמשיך לסבול את המצב שיצר אותם. בלי הדיכוי, נאלץ לעשות צעד קדימה. הבנתי את זה כשמצאתי את עצמי אומרת ללקוחה, "את צופה בסדרות כדי להצליח להמשיך להיות לבד".
לפעמים אנחנו לא יכולים להתמודד עם המחלה וצריכים דיכוי.
אבל אולי זה הפך להרגל. אולי אנחנו דווקא מוכנים לצעד קדימה והדיכוי עוצר אותו.
הצעה ראשונה: להפסיק לתאר התמכרויות במילים שכבר הפכו לחיוביות – שחיתות, פינוק, חטא, בריחה ומנוחה (זו לא מנוחה). למצוא מילים יותר מדויקות כמו דיכוי.
הצעה שניה: לשאול בפנים – כמה מזה אני עוד באמת צריך?
והאם יש צעד קטנטן קדימה שכבר אפשרי?
נ.ב. הפחד מהצעד קדימה עומד בבסיס ההתמכרות, אבל זה כבר נושא אחר.
