האם אתם מחפשים "שלום בית"?

נוסעת עם חברה לבריכה, היא נוהגת. ליד מעבר חציה היא מאטה אך לא רואה שני הולכי רגל. אני רואה אותם. הם קרובים אלינו מאוד. "ברקס! אנשים!" אני אומרת, ואנחנו עדיין קרבות אליהם. מתוך פחד וחוסר אונים אני אוחזת בזרועה בציפורניים ונועצת אותן חזק, בנסיון לעצור אותה.

היא עוצרת. אין תאונה. היא מתנצלת. אני מתנצלת.
לכאורה הכל בסדר, אבל לא.

היא נפגעה ממני ששרטתי אותה ככה. אומרת: את יכולה להגיד לי "ברקס" בלי להכאיב לי כל כך.
אני נפגעת גם. איך היא לא מבינה איך הרגשתי.

היא רוצה לעבור לשוחח על משהו אחר אבל אני לא יכולה. אלו הרגעים שבהם חברות מוכתמת. קצת. כמובן שנמשיך להיות חברות. אבל זה לא יעבור לחלוטין.

אלא אם כן נקשיב אחת לשניה עד הסוף. מה היא הרגישה – בלי להצדיק את עצמי. מה אני הרגשתי – בלי שתצדיק את עצמה. אין פה טועה וצודקת, יש שתי נשים שצריכות הזדמנות להשמע ולהיות מוכלות. ואז תעבור תחושת הנפרדות שלנו, ונחזור להיות ביחד.

עוד על אינטרקציות מרפאות במאמר.