האם אתם נעימים לזרים יותר מאשר לאהובים?

לפני שנים, לקחתי את בני לחוג שחיית תינוקות. ראיתי שם אישה מחזיקה תינוק בתוך הבריכה, ומבקשת מגבר שעמד לידה – שיושיט לה מגבת שהיתה תלויה שם. היא ביקשה ממנו כל כך יפה, בעיניים מחייכות ומעריכות – שהיה ברור לי לחלוטין שהם לא זוג.

הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן.
מה??? האם זה מה שמסמן לי שהם לא זוג? שהיא נעימה כל כך כלפיו?

אבל כן, בתרבות שלנו מקובל (לא אצל כולם!) לשמור את ההתנהגויות היפות, המכבדות, הסבלניות, האציליות – לזרים. ואת ההתנהגויות המזלזלות, חסרות המחשבה, חסרות ההתחשבות והחן – לקרובים ולאהובים אלינו ביותר. ברור שאנחנו נעשה הכל כדי להגן על חייהם – אבל בדברים הקטנים… אנחנו די ממררים את החיים זה לזה.

הנפיחות – בחומר וברוח – שמורות לאהובינו.

זו לא היתה המחשבה הראשונה שלי בנושא, אבל באותו היום החלטתי עוד יותר – שאעשה את זה הפוך. שאמשיך להתנהג באצילות לכל מי שאני אוהבת, עד כמה שרק אצליח. שאודה על מחוות ועזרה קטנות. שאתנצל אם אני עושה דרמה. שאשים לב. לא רק לדברים הגדולים, אלא גם לקטנים.