פתאום קלטתי: האישה הזו לא יודעת כמה שהיא יפה. כמה שהנוכחות שלה מרשימה, חזקה, מעוררת. היא אישה חזקה והמראה שלה מתאים לזה בול.
אני יודעת למה היא לא יודעת: כי כמו כולנו, חלק מהקווים במראה שלה לא מתאימים למגזינים המטומטמים. ואני יודעת שהיא (כמוני, כמו כולם) רואה בעיקר את הקווים האלה במראה. את הקמט, את החוסר סימטריה הקל.
אז אמרתי לה. כמה שהיא יפהפיה. כמה שהנוכחות שלה סוחפת. כמה שאין לי ספק שהמראה שלה הוא רוח גבית בכל מה שהיא עושה. זה לא יופי דוגמני-שברירי אלא יופי חזק! שתכיר בכך. שתהנה מזה. שתשתמש בזה עוד, ותיתן את המתנה המופלאה שלה לעולם – יותר.
ונדמה לי שאחרי שאמרתי לה את זה, הרגשתי את זה קצת יותר גם בעצמי.