הקדמה: אני לא רופאה ולא מדענית. שווה להתייעץ עם רופאת נשים או משפחה שמומחית לגיל המעבר. אני מביאה ידע שלמדתי מנשות מקצוע ואת התפיסה האישית שלי, כאישה וכקואצ'רית.
הבעיה: ירידת אסטרוגן
כשחושבים על גיל המעבר חושבים על הסימפטומים של גלי חום, עצבנות ופגיעה בשינה שעלולים להתחיל בשנות הארבעים. אבל זה רק קצה הקרחון. איפשהו בשנות ה-30 לחיינו, הנשים, מתחילה ירידה ברמות האסטרוגן (וגם הפרוגסטרון) בגוף, וזה מתחיל לפגוע בנו. קולטנים לאסטרוגן נמצאים בהרבה איברים בגוף שלנו, וכאשר רמת האסטרוגן יורדת, מערכות שונות מתחילות להיפגע. הלב וכלי הדם שלנו, המוח, העצמות, השרירים, העור, וכמובן כל אברי המין.
הבעיה היא לא רק הסימפטומים, וחלקנו לא נחווה סימפטומים. הבעיה היא שמערכות הגוף שלנו נפגעות כשרמת האסטרוגן יורדת, בדיוק כמו שמערכות אחרות בגופנו נפגעות אם רמת הסוכר בדם שלנו עולה, או רמת הכולסטרול.
ואני לא מזלזלת בסימפטומים. גלי חום, פגיעה בשינה, פגיעה קשה במצב הרוח, בזיכרון, יובש בעור ובנרתיק, איבוד חשק מיני, דלקות בדרכי השתן, ירידה בצפיפות העצם ובמסת שריר – מספיק אחד מאלה בשביל לפגוע בנו קשות. אבל הסימפטומים הם קצה הקרחון – הגוף שלנו נכנס לבעיה כאשר השינוי ההורמונלי הזה הולך ומתגבר. הסיכון שלנו הולך ועולה למחלות לב וכלי דם, דמנציה, אוסטיאופורוזיס ועוד.
למה נרתעים מהטיפול?
מאז שהתחלתי ללמוד את הנושא הזה, זו אחת החידות הגדולות בחיי. מה האנטי הגדול נגד הטיפול ההורמונלי? מעטות הבעיות הבריאותיות שיש להן פתרון כל כך זמין וישיר, ובמקרה הזה גם גלובלי. הבעיה היא ירידת אסטרוגן בגוף, ואפשר לתת לנו אסטרוגן. אישית, אני שמחה מאוד מאז שהתחלתי טיפול באסטרוגן (יחד עם פרוגסטרון. כדורים שנקראים Novofem). אני ישנה עוד יותר טוב מאשר קודם, נעלמו מצבי הרוח הקיצוניים מהם סבלתי (לקוחותי לא מכירים אותם, חברים קרובים – בהחלט כן) ובתור בונוס העור שלי נראה מעולה, מה שמעורר אצלי סקרנות ואופטימיות – מה עוד השתפר שם אצלי בגוף?
אז, למה לא? למה הרבה מאיתנו (אולי גם אתן) קיבלנו התניה כל כך חזקה נגד הטיפול? למדתי וחשבתי על כמה סיבות:
- "ניסוי האחיות" משנת 2002 הפיץ את החשש שהטיפול מעלה סיכון לסרטן שד
- זלזול בסבל של נשים – התרגלנו, גברים ונשים, להתייחס לנשים כאל "קוטריות" שמתלוננות על כל דבר בצורה מוגזמת
- תפיסה ש"טבעי" תמיד עדיף.
בואו נדבר על כל אחד מהם בנפרד.
ניסוי האחיות – שכבר הופרך
בשנת 2002 פורסמו בארה"ב תוצאות ניסוי של ארגון WHI, במקביל למחקר בריטי על מיליון נשים, שהראו סיכון מוגבר לסרטן שד ומחלות לב אצל נשים שקיבלו טיפול באסטרוגן. הניסוי הופסק באמצע, הכותרות תפסו תאוצה גדולה והתפשטה התפיסה הזו, שהטיפול ההורמונלי מסוכן. יש רופאות שטוענות שכבר אז ניתוני הניסוי הזה נותחו בצורה בעייתית מאוד, ובכל מקרה, הרבה מאוד השתנה מאז.
נתוני הניסוי הזה נותחו מחדש, ונערכו מחקרים חדשים. ב-2019 פורסם ניסוי גדול של סוכנות הבריאות האמריקאית NIH, על 7 מיליון נשים, והפך את מסקנות ניסוי האחיות הידוע לשמצה. הפעם ניסו סוגי אסטרוגן שונים, במינונים שונים ובצורות מתן שונות.
הטיפול ההורמונלי נמצא קשור להפחתת סיכון משמעותית של תמותה מכל סיבה שהיא (all cause mortality), סוגי סרטן שונים ומחלות לב וכלי דם.
היום זו טענה שגויה לגמרי, להגיד שטיפול הורמונלי הוא מסוכן ומעלה סיכון לסרטן, בתור אמירה גורפת. טיפול הורמונלי דורש התאמה אישית, וברוב המקרים הוא עוזר ומגן מפני מחלות ומוות, ולא מסוכן. זה נכון שיש נשים שיש עבורן יותר סיכון.
זלזול בסבל של נשים
יש מחקרים על זה, כולל מחקרים שנעשו בישראל: נשים שיגיעו לחדר מיון יקבלו פחות טיפול נגד כאבים מאשר גברים עם תלונות מקבילות. ככה זה. עוד מימי פרויד שטבע את המונח "היסטריה" (אנחנו בהיסטריה כי יש לנו רחם, ביוונית hystera), התרגלנו לפסול תלונות של נשים. למה? הרבה סיבות. אולי כי נשים
- יותר מילוליות ויותר מסוגלות לתאר מה עובר עליהן.
- יותר מחפשות תמיכה ושיתוף חברתי.
- סובלות מסימפטומים של ירידת אסטרוגן מגיל די צעיר וזה באמת הרבה סבל.
וגם אנחנו, הנשים, התרגלנו לסבול קצת. החיים קצת קשים, לגדל ילדים זה קשה, ובעצם אולי לא כדאי לקטר הרבה.
יש לי חברה בגילי שהתחילה לסבול באמצע שנות הארבעים לחייה מכאבי ראש סביב הווסת, וגם התעוררות יותר ויותר מוקדמת בבוקר. עוד לפני שידעתי על הטיפול ההורמונלי ידעתי על תוספים שונים שיכולים לעזור לאזן (קצת) את ההורמונים, והצעתי לה לנסות. היא אמרה לי,
אין צורך. כאבי הראש לא נוראיים, וזה רק יום או יומיים בחודש. וזה בסדר לי להתעורר מאוד מוקדם בבוקר. אם אני הולכת לישון מספיק מוקדם זה סבבה.
זו שפה רגילה עבורנו, הנשים. למעשה היא נפוצה גם אצל גברים. אולי כולנו התרגלנו לסבול קצת. או הרבה.
תפיסה ש"טבעי" תמיד עדיף
אני בהחלט שותפה לתפיסה ש"טבעי" עדיף, רק ללא המילה "תמיד". "טבעי" בדרך כלל עדיף, ולא תמיד. כן, עדיף לאכול תפוח על פני "חטיף בריאות". עדיף להיות בחוץ מאשר בתוך הבית כל היום. עדיף לתת לילדים לשחק על הדשא או על השטיח מאשר להושיב אותם מול מסך.
אבל לא תמיד אנחנו רוצים את הטבעי. יש לנו עוד שיקולים בחיים. הטבעי של אמא טבע, בעזרתה האדיבה של האבולוציה, הוא שאחרי שאנחנו מביאות צאצאים לעולם, ומגדלות אותם לבגרות – סיימנו את תפקידנו. הגוף יכול להידרדר מכאן. אם הגוף שלנו יהיה בריא או חולה אחרי גיל מסוים, זה לא משנה. כבר העברנו את הגנים שלנו הלאה.
הטבעי של נשים הוא להזדקן מוקדם. של גברים – יותר מאוחר, כי הם עוד יכולים להפיץ את הגנים שלהם.
בכל מקרה, ובגלל הנושאים הקודמים שהזכרתי, אני טוענת שהתפיסה שלנו התעוותה לגמרי לגבי מה שכדאי ולא כדאי לנו לעשות. אנחנו סלחניים מאוד לאלכוהול (שכבר הוכח כמסרטן, בכל כמות. כן, גם דרינק אחד בשבוע). סלחנים לעישון ("זה רק קצת, וויד לא מזיק כמו אלכוהול"…). סלחניים להגיש לעצמנו או לילדים ממתקים לארוחת בוקר ("דגני בוקר"). סלחניים לצפות בסדרות כל לילה ולפגוע בשינה שלנו בצורה שהוכחה לחלוטין כמסכנת אותנו במחלות לב ודמנציה, ולא רק. אנחנו לוקחים כל מיני תרופות עם תופעות לוואי בעייתיות. ומשום מה נטפלנו לאסטרוגן, שחסר לנו, ואפשר להשלים לרובנו די בקלות.
מה כדאי לעשות?
- להקשיב להרצאה המקסימה הזו של רופאת נשים ונוירולוגית שמדברות ומפרטות על זה
- לשאול את עצמך בכנות אם את סובלת מסימפטומים של גיל המעבר. אם יש לך שינויים לרעה בגוף בשנים האחרונות.
- להתייעץ עם רופאת נשים או משפחה מומחית לגיל המעבר.
- לשלוח את המאמר הזה לנשים שאת מכירה ושיכול לעזור להן 🙂
שיהיה בבריאות ובשמחה, ואם יורשה לי לאחל, גם בשלום ובאחווה.