האם כעס באמת מכוון כלפינו?

(מעדיפים להקשיב? המאמר בהקלטה)

בן זוגי נכנס הביתה, ומיד זעפו פניו: שוב יש כלים על השיש. אני לא יכול לסבול את זה, מלמל, והחל לפנות את הכלים לכיור בתנועות מהירות. הגבתי בכעס:

אז מה אם יש שם כמה כלים? ערכתי שלוש פגישות, קניתי מתנות לשני ימי הולדת ושיחקתי עשרה משחקי טאקי!

בפרץ תקשורתיות לא אופייני, הוא הסביר:

אני לא כועס עלייך. אני פשוט לא אוהב כלים על השיש.

אה… נרגעתי. פירשתי את האמירה שלו כהתקפה עלי, אבל זו תלונה כללית ליקום. איזה בעסה שיש כלים על השיש.

אנשים נמצאים בהתקלות מתמדת עם המציאות

שמתם לב לזה? הם לא רוצים את מה שיש להם. זו תופעה שיש לה גרעין חיובי – המשיכה קדימה ולמעלה. מצד שני, הביטוי שלה הרבה פעמים שלילי: קיטורים, דכדוך, כעס על מה שיש על השיש.

היום האירוע הלא נדיר הזה חזר על עצמו. הילד ישב עלי, ואז הקיא עלי (מודה. זה עוד לא קרה לי), והאירוע הזה ייצר ים של עבודה. ילד לרחוץ, הררי בגדים לנקות, חצי סלון מסריח ודביק, וחתיכות קיא שהתפזרו גם על חלקי המשחקים ששיחקנו בהם. וזה בלי לדבר על איך שאני עצמי נראיתי, הרגשתי והרחתי. הפרויקט המסועף הזה לא השתלב בתוכניותיו של בן זוגי, שהתכוון לשבת בנחת ולאכול ארוחת ערב, אחרי יום בעבודה. גם כאן התוצאה היתה צפויה – קיטורים למה הוא צריך לנקות כל כך הרבה. תגובתי: תחושה של התקפה אישית עלי וביקורת עלי, למה לא ניקיתי יותר.

אני מתערבת בקשר בינו לבין יקום

ואז נחתה עלי הכרה שהיתה שווה את כל הקיא שנחת על חולצתי: אני מתערבת בקשר בין בן זוגי לבין היקום.

לפני שנים, כשרק נפגשנו, התחייבתי לעצמי שאני לעולם לעולם לא אתערב בקשרים המשפחתיים שלו, בעיקר לא עם נשות משפחתו. לא אעלב ולא אתחקר. לא אעיר ולא אבקר שום צעד שקשור לקשר שלו עם משפחתו. שיפגש כמה שהוא רוצה, יגיד מה שהוא רוצה, יסיע לאן שהוא רוצה, יתן כמה כסף שהוא רוצה, ובכלל, שיעשה מה שהוא רוצה עם משפחתו. זה לא העסק שלי, ולא יהיה לעולם העסק שלי. אני יכולה רק להפסיד מהתערבות בנושא הזה.

בקשרים המשפחתיים אני לא מתערבת

שמרתי על ההבטחה הזו לעצמי בעקביות. אני לא מתערבת בקשרים המשפחתיים שלו. אבל הבחנתי בכך שאני מתערבת בקשרים שלו עם היקום. יש לו טענות אליו, ואני מתערבת. אני מנסה לעזור, אני מנסה להסביר לו שזה לא נורא, או להציע פתרונות כמו לעלות את אחוזי המשרה של העוזרת.

אני מרגישה שזה מכוון כלפי – מתוך הרגל. מרגישה שבעצם היתי צריכה לעזור יותר ולא עזרתי. אני זו שמעלה את הרעיון המוזר הזה, שזה קשור אלי איכשהו. וזו הרי שטות. כשהוא ניקה גם אני ניקיתי, וכשסיימתי לנקות, המשכתי לטפל בילדים. אני לא באמת צד בבעיה שלו. אם יש לו בעיה עם זה שבערב הוא צריך לעשות עבודות בית – היא נובעת מהצורה שבה הוא בנה את חייו. בנה את חייו כאב שני ילדים, שגר איתם וגר איתי, מקצה זמן מסוים מחייו לעבודה, ומקצה תקציב מסוים לעוזרת. אלו בחירות שלו.

אני נכנסת לשטח האש, ואז נראה שאני חלק מהבעיה. אני לא.

אני נכנסת לתוך שטח האש שבינו לבין היקום, בינו לבין חייו כפי שהוא בנה אותם, ואני סופגת מטחי אש. הכעס מתחיל להיות מכוון כלפי. היום, כשהזכרתי את האירוע הקודם עם הכלים, כאשר אמר שהכעס שלו לא מכוון כלפי – הוא אמר שהכעס שלו היום הוא בהחלט עלי. על זה שלא ניקיתי יותר. רואים? הנה, כך זה עובד. אני נכנסת לשטח האש, והופכת לחלק מהמלחמה. נראה כאילו אני הבעיה.

אני לא אמורה להיות חלק מהמלחמה

אני מפרשת את הכעס כמכוון אישית אלי, ואז – כמה סביר – הוא מסכים איתי, שבעצם הכעס הוא עלי. כמה קל להאשים אותי בזה שלא ניקיתי מספיק את הקיא. הרי מורכב יותר לשאול:

מה באמת מפריע לי בחיי, מה באמת אני רוצה בחיי, ואיך אני מגיע לשם?

זה נגמר. סיימתי להתנדב לקחת את הכעס שלו כמכוון כלפי, גם אם כבר שכנעתי אותו שזה כך. זה יעבור. בלי שאעמוד שם בשדה האש ואספוג את הכדורים, התמונה תתחיל להתבהר גם אצלו. יש לו בחירות מסוימות בחיים, עם תוצאות מסוימות, ואם משהו לא מוצא חן בעיניו, הוא עכשיו יוכל להתחיל לשאול את עצמו, איך להתקדם משם.

מה קורה כאשר מפסיקים להתנדב

היום הבן שלי בן 11. עדיין יושב בחיקי פה ושם, אבל כבר לא מקיא עלי. מאז הספקתי לעבוד עם אנשים וזוגות רבים בדיוק על הנקודה הזו. על איפה אנחנו מתנדבים לקחת את הקיטורים, הקשיים, הכאב של הפרטנרים שלנו – על עצמנו. להפנות אותם לעצמנו. להסכים איתם שאנחנו הבעיה. זה סוג של התמכרות – של שני הצדדים. כאשר צד אחד מפסיק להתנדב לתפקיד הזה, קורה דבר מדהים באמת. הפרטנר הכועס מתחיל לעבור תהליך עמוק. להבין מה הכאב שלו באמת. איפה הוא תקוע בחיים. איפה לא טוב לו עם עצמו. לפעמים הוא מגיע לשוחח איתי – בעקבות בן הזוג – כדי להבין ולקדם את הנושאים העמוקים בחייו. ההפניה של הכעס לבן הזוג – וההסכמה של בן הזוג לספוג את זה – עצרה את התהליך שלו.