ההכנה המנטלית שבזכותה רצתי חצי מרתון

נכנסת למכונית בשעה 4:50 בבוקר, חושך מוחלט. חושבת לעצמי שזו הפעם הראשונה בחיי בה מרחתי קרם הגנה נגד השמש בחושך. לא ישנתי הרבה, מהתרגשות, אבל אני בסדר גמור. תחושה חגיגית להיות בחוץ בשעה כזו, בבגדי הריצה שלי ותיק ארוז בקפידה. לאן אחרים נוסעים כל כך מוקדם ביום שישי? ברמזור מנפנפת בשמחה לגבר בנתיב לצידי. אולי גם הוא בדרך למשהו מרגש.

נוהגת למרוץ בדאלית אל כרמל. במשך כמה שנים לא השתתפתי במרוצים. זה היה משהו שעשיתי עם בן זוג בזמנו. היינו רצים יחד, ועם חבר'ה מקבוצת הריצה שלו. אחרי שנפרדנו פחדתי לפגוש אותו, גם אותם לא כל כך רציתי לפגוש, ואח"כ שכחתי מזה. בתקופה האחרונה הרגשתי שאני רוצה להוסיף עוד חוויות פיזיות וחברתיות לחיי. בסופ"שים אני יותר מדי לבד. אולי אנסה שוב להתחבר לקהילת הריצה? אולי ארשם למרוץ? והנה חצי מרתון ראשון בדאליה. קל"ב. מעולה.

1. "אני רוצה לפחד"

נוהגת בחושך וזוכרת את הרגעים האלה כשנכנסתי לאתר המרוץ ובחנתי את המסלולים. יש 3 ק"מ – מסלול למשפחות. יש 10 ק"מ, וגם 21 ק"מ. דאליה זה כמו חיפה, אין מישור. רק עליות וירידות. אחרי כמה שנים של ריצה, 10 ק"מ – אפילו עם עליות – זה משהו שאני יודעת מראש שאני יכולה לעשות, וזה יגמר די מהר. זו לא התמודדות, אז לא. אני רוצה לעשות משהו שאהיה גאה בעצמי שעשיתי. רצתי 20 ק"מ לא מעט פעמים, ואני רצה עליות בשכונה כל הזמן. אבל 21 ק"מ עם עליות – יהיה קשה, על גבול היכולת שלי. אז זה מה שאני בוחרת.

לקוחה הגיעה אלי לא מזמן לאימון כדי להשיג קידום בעבודה.

אני רוצה לפחד,

אמרה לי.

כשנותנים לי פרויקט חדש אני רוצה לפחד, איך אצליח אותו.

כזה. 

2. הכנה מנטלית

אני יוצאת מהמכונית אחרי שמצאתי את החניון הנכון, לא לפי ההוראות שהיו כתובות באתר – הן הביאו למקום הלא נכון – אלא לפי הוראות אחרות שמאמן ריצה שהתכתבתי איתו נתן לי. שזה בסדר, היה לי מספיק זמן לטעויות. מחכה עם עוד כמה חבר'ה לשאטל למקום הזינוק. גשם דק יורד, עדיין מוקדם וקר. כולנו במכנסיים קצרים, עוד אין אדרנלין של ריצה, וכל מה שמעניין אותי זה לשמור על פוקוס. 

עבדתי על הפוקוס הזה כבר שבועיים, מאז שנרשמתי למרוץ. דיבור פנימי שמשתנה, מתכוונן.

כן, את יכולה לעשות את זה. כן, רצת ריצות ארוכות מזו. כן, את יודעת לרוץ עליות. כן, את תגיעי למקום הנכון כי את תצאי מוקדם ותסעי ברוגע.

בימים האחרונים ניהלתי עם עצמי דיונים קטנים על איזה ציוד אקח ולא אקח. חשבתי על השלבים השונים של הריצה. נזכרתי בהנחיות של מאמני ריצה שקראתי ושמעתי לאורך השנים. את היום לפני המרוץ פיניתי כדי להתכוונן. לא עבדתי וגם לא עשיתי משהו מיוחד. טיילתי בחוץ, סידרתי את הבית, צפיתי בסרטונים ביוטיוב על ריצה. גלשתי קצת בפייסבוק בקבוצות ריצה, להרגיש חלק, והשתתפתי בארוחת הפסטה שנערכה לקראת המרוץ. נכנסתי מנטלית למרוץ.

חשבתי לעצמי שההכנה המנטלית הזו היא מה שעוזר לפרוץ את גבולות היכולת. לאף אדם אין אוטומט לרוץ כמה שעות, להמשיך לרוץ גם בעליה, לקבל את זה שיורד גשם ונרטבים, להמשיך לרוץ עם כאבים פה ושם. זה לא הרגיל שלנו. מצליחים לעשות את זה כי מתכוננים לזה מחשבתית, וגם מתרגלים. בתרגולים לפעמים זה לא מצליח, אבל ממשיכים להתכוונן ולנסות שוב. זה הראש של ספורט.

משום מה, בחיים הרגילים, אנחנו מצפים מעצמנו לעשות דברים משמעותיים בצורה שונה – סתם ככה. לקוח פרופסור צעיר צריך לחזור לכתוב מאמרים, אחרי השנתיים הראשונות בהן התרכז בהוראה. לא קל. הוא עסוק מאוד. הוא קובע לעצמו שישב ויתחיל לכתוב – אבל זה לא עובד ככה. הוא לא יכול לצאת מהאוטומטים שלו, של עבודות אחרות שהוא רגיל לעשות, של סידורים שהוא עושה בין לבין, של פייסבוק וואטסאפים. 

זה לא עובד לא כי משהו לא בסדר בשרירים/ביכולות האינטלקטואליות שלו, והוא גם לא סובל מהפרעת קשב. חסרה הכנה מנטלית. ועל זה אנחנו עובדים.

3. לזקוף את החזה

גשם קל לא מפריע לריצה. בגדי ריצה עשויים מבדים מנדפים, והמים מתאדים מהר. הגוף חמים מבפנים וקריר ונעים בחוץ. הפעם המרוץ מתחיל בגשם בינוני, מעבר לסף הנעימות. הבגדים שלי נרטבים ומכבידים, הנעליים גם, ועדיין, אני בטוב. העליות לא מפריעות לי, עד השליש האחרון של המרוץ. עכשיו הכל מרגיש כמו עליה אחת תלולה.

אתמול צפיתי בכמה סרטונים ביוטיוב על איך לרוץ עליות. חזרה בהם ההנחיה – מגובה בכל מיני צילומים, חיצים על המסך והסברים פיזיולוגיים שקשורים לזויות השרירים – לזקוף את בית החזה. אני מנסה את זה. בריצה בעליה יש תנועה טבעית של כפיפה קדימה. עכשיו אני זוקפת את החזה ומותחת את עצמי כלפי מעלה. 

התחושה שונה. אי אפשר לקטר כשאני זקופה, כשבית החזה פתוח. תנועה הגופנית הזו משדרת למוח שאני בסדר. שאני עושה את העבודה שלי למרות כל מה שקורה. מדי פעם דמעות עולות בעיני כשאני חושבת על המוות, ההרס, האימה והיאוש שקורים עכשיו במזרח אירופה. הנסיגה האיומה לאחור, לימים אפלים בהסטוריה. אני לא יודעת איך אנשים שם עומדים בזה. אבל משהו בזקיפות הקומה שלי משפיע עלי, עוזר לי להתמודד עם העייפות והכאב.

4. אנחנו עושים משהו יחד

לכל אורך המסלול עשרות מתנדבים ותושבים מעודדים, שורקים, מנגנים מוסיקה, מושיטים כוסות שתיה, מכוונים למסלול המפותל העובר דרך סמטאות הישוב (ימינה! ימינה!), מנפנפים ומחייכים. ידעתי מראש שזה יהיה ככה. זה מרוץ חצי מרתון ראשון בדאליה, ואתמול בארוחת הפסטה הצנועה והנעימה שהם ארגנו, הרגשתי את זה. את הגאווה והשמחה של קהילת הריצה של דאליה שהצליחה לארגן את האירוע הזה אצלם. את הרצון לשתף את שאר קהילת הריצה, היהודית ברובה, בפעילות שלהם. לארח אותנו בביתם היפה.

אני זוכרת איך ישבתי אתמול במאהל על ספסלים עם גברים מדאליה, מדברים ערבית מתובלת במילים בעברית, ומדי פעם עוברים לכמה משפטים בעברית לכבודי או לכבוד מישהו אחר. אוכלים פסטה וכנאפה (אני נצמדתי לתוכנית שלי – פסטה כן, כנאפה לא), חלקם עם ילדים קטנים. מתוך נימוס מזרחי שאני מכירה, הם לא מביטים בי יותר מדי – אם הם מדברים איתי המבט לרוב יהיה מלוכסן או ישיר רק לסירוגין. ישבתי ונהניתי מהחמימות, האנושיות, הידידותיות. זו לא חברות מבוססת, לא היכרות מעמיקה, ויש הרבה אבק וכאב מתחת לשטיחים היפים שפרושים כאן. אבל אנחנו יחד, שמחים בשמחה הפשוטה של ספורטאים, של אנשים שעושים פרויקט ביחד, שמניחים בצד את המחלוקות. 

עכשיו אני רצה, מנפנפת ומחייכת לכו-לם. קוראת אהלן ו"סבאח אל חיר" לכל העשרות הרבות של אנשי משטרה, חובשים ומתנדבים שעומדים בצד. אני רוצה להודות להם על האירוח המסור מכל הלב. קר להם בהרבה מאשר לי, אבל הם כאן איתי. אכפת להם ממני ואכפת לי מהם. העידוד ההדדי הזה עוזר לי לצלוח את הק"מ האחרונים שהם באמת לא קלים. מעודדת גם את האחרים שרצים איתי. הם כבר התרגלו לחיוכים ולקריאות שלי, ואני מקבלת בחזרה חיוכים רחבים.

כשאני רואה את שער הסיום במרחק קילומטר, אני עוברת לספרינט. כל המרוץ רצתי לאט. עכשיו כשהסיום כבר בכיסי – אני נותנת את הכל. בצעדים גדולים וקלים אני עוקפת את משתתפי המקצה הקצר שמסיימים עכשיו, ומגיעה לשער בחיוך.

שעתיים וחצי, 21 ק"מ, עליות, גשם לא מבוטל וקצת ערפל, ידידים טובים לדרך וטבע נפלא. יום שהיה שווה לחיות.

 

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם: