יש מושג שיכול לשחרר אתכם ממלכודות קשות ביחסים, ומתחושת של בדידות עמוקה, קיומית, שאתם אולי חווים. המושג הוא חוסר בגרות רגשית, וספציפית – הורים לא בוגרים רגשית.
למדתי את המושג מפסיכולוגית בשם לינדסי גיבסון, שפרסמה סדרה של ארבעה ספרים מעולים בנושא. הראשון תורגם לעברית בשם "ילדים בוגרים להורים חסרי בגרות רגשית". באנגלית – Adult Children of Emotionally Immature Parents.
מהי בגרות רגשית?
בגרות רגשית כוללת, בין השאר:
- ויסות רגשי, יציבות
- אחריות אישית, יכולת התבוננות פנימית
- אמפתיה אמיתית, יכולת לראות את הזולת כאדם נפרד
- תפיסה קוהרנטית של העצמי, היכרות עם עצמי.
חוסר בגרות רגשית כולל:
- תגובתיות
- אגוצנטריות וקושי באמפתיה
- דרמטיות או ריקנות רגשית
- קושי בנפרדות
- חוסר הבנה של תהליכים רגשיים
- אין יצוג פנימי ברור של עצמי
למה ילדים מתישים?
ילדים צעירים הם, באופן לא מפתיע, לא בוגרים רגשית. עם כל האהבה העצומה שיש לנו אליהם – הם מתישים. מדוע? כי הם אגוצנטריים כל כך. לא מווסתים. הצרכים שלהם עצומים ודחופים.
אני רוצה להראות לך משהו, עכשיו!
אני רעבה, עכשיו!
פסטה! לא תפוח! (צרחות של תסכול!)
נגמרה הפסטה? טנטרום על הרצפה.
עבורם אנחנו לא בני אדם, אלא כלי לסיפוק צרכים מתמידים. אם יש בעיה, אנחנו תמיד אשמים. הם מוציאים עלינו את הרגשות שלהם, ודורשים פתרון, טיפול, ויסות.
למעשה, תינוקות וילדים קטנים נוקטים בצורה לא מודעת באסטרטגיה שנקראת "הדבקה רגשית" (emotional contagion) – הם מדביקים אותנו במצוקה שלהם, שהופכת למצוקה שלנו – כדי שנטפל בהם מיידית. כשתינוקות בוכים אנחנו במצוקה עצומה ומיד ניגשים אליהם. עם תינוקות זהו תהליך בריא. הם חייבים להפעיל אותנו כך כדי לשרוד. בלעדינו הם באמת חסרי אונים.
מה מצפים מתינוקות?
ככל שילדים יותר צעירים, אנחנו יותר מקבלים את חוסר הבגרות הרגשית הזה. כשאנחנו מטפלים בתינוק אנחנו בשאיפה מתמסרים אליו לגמרי. אני קיבלתי את זה שבתי התינוקת הקטנה רצתה להיות על הידיים כל הזמן, עד שהחלה לזחול בגיל 8 חודשים. גם בשנים הבאות בילינו המון זמן ביחד וישנו ביחד.
מתינוקת או מילדה קטנה לא ציפיתי לדבר. היא לא היתה אמורה לראות אותי, להתחשב בי, להתאפק, להסתדר בעצמה, לעזור לי בשום צורה, וגם לא להבין לעומק מה קורה איתה עצמה. אם היא עצובה, מאוכזבת, כועסת או כל בעיה אחרת, ברור שהיא תפרוץ בבכי מיד, ואני אמורה ומשתדלת לטפל בה במסירות ובאהבה.
מה הורה בוגר רגשית נותן?
אני, כאם, אמורה להיות חסרת אגו. לראות אותה למקסימום, להתחשב בצרכים שלה ולשים אותה בראש סדרי העדיפויות. ככה היא תצבור בטחון בעולם – שהעולם הוא מקום בטוח, תצבור בטחון בעצמה והכרה בערכה הפנימי, המהותי, האנושי. לאט לאט היא תוכל להיפרד ממני בצורה בריאה. בהדרגה תוכל לווסת את עצמה – ולא רק דרכי. לאט לאט הבטחון גדל. הנפרדות התבססה. עד שבגיל 20 נסעה ללמוד באירופה, והיא תיכף מסיימת את התואר הראשון שלה בהצטיינות.
בצורת גדילה כזו, עם טיפול מספיק מסור ועקבי מהורה בוגר רגשית, ילדה מפתחת מודל בריא של יחסים. היא מצפה לקבל יחס טוב ואוהב מהסביבה, ויודעת לבטא את עצמה ואת צרכיה בצורה ברורה. היא גם לומדת מהדוגמה הזו איך לתת אהבה ויחס טוב לאחרים, כולל לילדיה בעתיד, אם תבחר להביא ילדים לעולם.
כולם גדלים, לא כולם מתבגרים
מתוך נסיבות כואבות ועצובות בילדות, בהן צרכים עמוקים של תינוקות וילדים לא נענים, אנשים מסוימים מגיעים לבגרות פיזית ואפילו מנטלית – ללא בגרות רגשית. אלו הם מבוגרים, שבפנים דומים מאוד לילדים צעירים. חלקם מתקשים לנהל את חייהם ולקחת אחריות, ואחרים מתפקדים מעולה – מנהלים בכירים, פרופסורים או רופאים – מוערכים, מקובלים ומשפיעים. כך או כך, הם חסרי בגרות רגשית, לפעמים בצורה דרמטית.
הם חסרי יכולת ביחסים. לא רואים את האחריות שלהם במערכות יחסים. אם הם פגעו בכם, הם לא מבינים את זה. הם משקרים אם זה עוזר להם כרגע, ולא חושבים יותר מדי קדימה. אי אפשר להתווכח איתם כי הם לא יודעים להתבונן פנימה, ולא מחפשים להשתנות. לכן אם מתווכחים איתם, הם יכולים רק להרגיש מותקפים, ולתקוף חזרה או להתנתק.
לפעמים אין להם רגשות מפותחים של אשמה ובושה, כי אין להם תפיסה יציבה ורציפה של עצמם. הם לא חושבים:
איזה מין אדם אני? אני רוצה להיות אדם טוב, לעשות מעשים טובים,
אלא המציאות והמעשים שלהם נתפסים אצלם כאירועים נפרדים, שלא קשורים אליהם, כמו אוסף של חרוזים שלא קשורים יחד בשרשרת. זה לא רוע, אלא חוסר יכולת עמוק.
ומה אם ההורה הוא בעצם ילד?
הבעיה הקשה מתחילה כאשר אדם חסר בגרות רגשית הופך להורה. זה כנראה התפקיד הכי גרוע עבורו. ילדים שגדלים אצל הורים חסרי בגרות רגשית מוצאים את עצמם, במובנים רבים, לבד בעולם.
גיבסון מדברת על ארבעה סוגים של הורים לא בוגרים רגשית, וכמובן שבגרות רגשית היא סקאלה.
- הרגשי: תנודתי, דרמטי, מציף, מרוכז בעצמו
- מכוון-ההישגים: ביקורתי, הישגי, תובעני, ממוקד תפקוד
- הפסיבי: נמנע, מתכנס, לא מתערב, לא מגן. לפעמים יש הורה אחד אלים והשני פסיבי, נחמד אך לא מתערב
- הדוחה: קר, מזלזל, ביקורתי, לא מעוניין רגשית בילד.
זו לא רק אישיות שונה של הורים שונים, או סגנון חינוך. אלו צורות שונות שבהן המגבלה הרגשית של ההורה מתבטאת.
יש כמה תפקידים חשובים שהורים לא בוגרים רגשית פשוט לא מסוגלים לעשות, ובהתאם, חסר גדול בצרכים של ילדיהם:
1. לא מקבלים "מראה רגשית"
ילדים שגדלים עם הורה לא בוגר רגשית לא מקבלים "מראה רגשית" טובה ואמפתית של עצמם. ילדה צריכה שמישהו יתעניין בה, יבין את רגשותיה וישקף לה אותם:
אה, את עצובה כי טלי לא רוצה לשחק איתך.
היא צריכה שיעזרו לה לארגן את עולמה הפנימי, והורה חסר בגרות רגשית לא יכול לעשות את זה.
כשילדה משתפת הורה חסר בגרות ברגשותיה, ההורה מבטל אותם, מצמצם, או מגיב בצורה רגשית מדי. הוא מגיב מתוך רגשותיו שלו, כי הוא בעצמו ילד. הכל סובב סביבו. הילדה מרגישה שלא רואים אותה, את מי שהיא באמת.
2. מוחקים חלקים מעצמם
ילדים צריכים לשמור על ההתקשרות עם ההורה כדי לשרוד. הם חסרי אונים בעולם, פיזית ורגשית. אם ההורה לא בוגר רגשית, הילדה חייבת להתאים את עצמה אליו.
גאבור מאטה אומר:
כשההתקשרות והאותנטיות מתנגשות, ההתקשרות תמיד תנצח.
אם הילדה צריכה לבחור אם להיות מחוברת לעצמה ולבטא את עצמה, או להתנהג בצורה שבה ההורה יקבל אותה – היא תמחק חלקים מעצמה כדי לשמור על הקשר.
סיכוי טוב שהיא תלמד להיות מאוד רגישה להורה ותהפוך לילדה הורית. היא תטפל בהורה כדי לא להישאר לבד. אז היא מאוד מחוברת החוצה, להורה ולמה שקורה איתו, ומדכאת ושוכחת חלקים שלה עצמה. לרגשות ולעולם הפנימי שלה אין מקום, הם רק מפריעים לה בקשר עם ההורה שלא מודע אליהם, לא מקבל אותם או מתעצבן מהם.
אופציה אחרת – להתמרד ולהתנהג בצורה לא בוגרת רגשית בעצמה, כדי "לצעוק יותר חזק" ולאלץ את ההורה לטפל בה.
3. נוצרת בדידות עמוקה
כשילד חווה כעס, צער, עצב, אכזבה – הוא צריך החזקה רגשית. הורה שישאר יציב לצידו. שלא יקרוס, שלא יתגונן, שלא יתקוף אותו בחזרה. שישקף את רגשותיו ואת עולמו הפנימי. שיביע אמפתיה. שיעזור לילד לצאת מהמצב הזה וגם ללמוד ממנו. הורה לא בוגר רגשית לא יכול לספק את כל אלה. הילד לומד שכשקשה לו, אין לו על מי להישען. זה עוד מרכיב של הבדידות העמוקה שנוצרת אצלו.
הילד נותר בלי בעל ברית. אין מי שמכיר במאמץ שלו, בכך שהוא למעשה מטפל בקשר עם ההורה במקום להיפך. הילד מתישהו מבין את זה. שהוא מבוגר רגשית יותר מההורה, שהוא חזק ממנו ואולי חכם ממנו.
יש לי לקוח שבגיל 6 הלך עם אימו ברחוב, ושאל אותה על כתובת באנגלית, מה כתוב שם. היא לא ידעה לענות לו, ובאותו הרגע הכתה בו ההכרה שאין לה מה לתת לו. שהיא לא יכולה להוסיף לו ידע או הבנה, וגם לא מבינה אותו. הוא לבד. לקוחה אחרת בתור ילדה כבר הזדהתה עם המשפט של סיימון וגרפונקל:
I’m a rock, I’m an island
אני סלע, אני אי. אני לבד בעולם.
פנטזיית הריפוי
ילדה שגדלה עם הורה לא בוגר רגשית לא יכולה להכיר במציאות הזו עד הסוף. היא לא יכולה להבין לגמרי את החסרונות של ההורה, כי זה יהיה מייאש מדי, באופן עמוק. היא לא תוכל לשרוד הבנה כזו. לכן היא מפתחת פנטזיית ריפוי:
אם אני אהיה מספיק טובה, מכילה וסבלנית – אבא שלי ישתנה. אמא שלי תשתנה. הם טובים בפנים, הם יכולים להשתנות והם ישתנו יום אחד.
זה הופך לדפוס עמוק מאוד ביחסים: התקשרות לאנשים לא זמינים רגשית ולא בוגרים, ואז נסיונות מתמידים להיות מספיק טובים, אוהבים וחזקים כדי שהקשר איתם ישתפר. מכיון שפנטזיית הריפוי כוללת מרכיב של התעלמות מהמציאות, יכול לקחת לנו שנים בכלל להבין שאנחנו בקשר עם אדם לא זמין רגשית. אנחנו רגילים לקחת על עצמנו את ה"עבודה הרגשית", ה"משא הרגשי" של הקשר, בטבעיות, ובקושי שמים לב למה שקורה כאן.
היתי בקשר כזה, ולא ידעתי למה אני מרגישה יותר ויותר גרוע כאשר אני בקשר עם גבר שאוהב אותי מאוד. אוהב אותי, כן, זמין רגשית – לא. מתוך פנטזיית ריפוי מסוימת שיש לי, התחושה של התקדמות והתפתחות בתקשורת שלנו סיפקה אותי יותר מדי.
דפוסי הסתגלות עיקריים: הפנמה והחצנה
ילדים שגדלים עם הורה לא בוגר רגשית מפתחים את אחד מדפוסי ההסתגלות העיקריים: הפנמה, internalizing, או החצנה, externalizing. למעשה רובנו פיתחנו מידה מסוימת של הפנמה או החצנה, ולפעמים גם שילוב של השניים.
- הפנמה היא האסטרטגיה של לקיחת אחריות, פיתוח רגישות, הבנה של אחרים ונטיה לביקורת עצמית.
- החצנה היא האסטרטגיה של: להאשים אחרים. לחפש פתרון בחוץ. לא לקחת אחריות.
מפנימים מתבוננים פנימה כדי לפתור בעיות. הם מחפשים איך להשתפר. מחצינים לא יודעים להתבונן פנימה ולעבד את מה שקורה איתם. הם לא מחפשים להשתנות. החצנה היא אחד האלמנטים של חוסר בגרות רגשית. הורים לא בוגרים רגשית כנראה גדלו אצל הורים לא בוגרים רגשית והפכו למחצינים.
אני מניחה שאם אתם קוראים את החומרים שלי אתם "מפנימים". עדיין, אם תבדקו בפנים, יתכן שתגלו שבתחומים רבים אתם מפנימים ואולי בתחום אחד או שניים בחייכם, או עם אדם מסוים, אתם מחצינים. יש לי לקוחות שלוקחים אחריות מלאה, וחותרים קדימה לשיפור ולהצלחה בתחומים המקצועיים והחברתיים, ואילו בזוגיות – הפוקוס שלהם מאוד חיצוני. הם מאשימים את בני הזוג שלהם בכל מה שמשתבש, ולא מאוד מחפשים איך הם עצמם תורמים לדינמיקות הקשות. זוהי החצנה, וזה אופייני לאנשים שגדלו עם הורים לא בוגרים רגשית (גם אם רק במידה מסוימת).
יחסים בהמשך החיים
ילדים בוגרים להורים חסרי בגרות רגשית לוקחים איתם את הבדידות הזו להמשך חייהם, גם בתוך קשרים. הם נמשכים רגשית לאנשים לא זמינים רגשית, שמזכירים את ההורה. הם לא משתפים לעומק את רגשותיהם ואת צרכיהם, כי למדו בילדות שזה חסר ערך ואפילו מסוכן. הם רגילים לאינטימיות חד צדדית ולא מניחים שמישהו יוכל להבין אותם לעומק.
יש אנשים שבגיל 40 או 50 אני, הקואצ'רית, היא האדם הראשון בעולם שהם אי פעם חלקו איתו רגשות עמוקים.
הדינמיקה הזו נמשכת כל עוד נסתרת. ברגע שאתם מבינים מה קורה כאן, ובשאיפה מקבלים גם עזרה מקצועית של טיפול או קואצ'ינג כדי להבין את התהליכים האלה אצלכם לעומק, הריפוי מתחיל.
רגע ההבנה
יש לי לקוח שהבין שאשתו לא בוגרת רגשית. זה רגע מאוד כואב, להבין שהורה, בן זוג או ילד שלנו לא בוגרים רגשית. רגע שמביא איתו תהליך של אבל כבד. מצד שני, מכאן החיים שלנו יכולים להתחיל להשתפר דרמטית.
סיפור החיים שלנו עם האדם הזה מתחיל להתבהר. אנחנו מתחילים להבין למה הרגשנו בודדים כל השנים, ולמה התקשורת איתם כל כך סוערת או מרוחקת, ובכל מקרה – מתסכלת. אנחנו מתחילים להבין שלמרות שחשבנו שאנחנו בקשר עם מבוגר, במובנים רבים אנחנו בקשר עם ילד צעיר בגוף מבוגר.
קשר עם אדם חסר בגרות רגשית
הספר עוזר לנו לצאת מפנטזיית הריפוי שלנו. ההורים או האנשים הללו לא ישתנו, כי הפצעים שלהם עמוקים מדי, הם לא מתבוננים פנימה ולא מחפשים את הריפוי הזה בעצמם. פסיכולוגים מסכימים שאדם יכול לשנות בעצמו את הכל – אם הוא מחפש את השינוי הזה. אבל אנשים לא בוגרים רגשית לא מחפשים את השינוי העמוק הזה ולא מבינים אותו.
הם לא יכולים להיות קרובים רגשית אלינו באמת, כי הם לא מבינים קירבה ואינטימיות. אינטימיות מאיימת עליהם ומעוררת אצלם חרדה. הם לא יכולים לשמוע את השיתוף הרגשי שלנו, כי הם לא יודעים מה לעשות איתו. שיתוף רגשי מדבר בשפה של התבוננות פנימית שהם לא מבינים, וכאמור – מפחידה אותם. הקשר שאנחנו רוצים איתם בלתי אפשרי.
עכשיו אנחנו יכולים להתחיל לשאול:
איזה קשר איתם אפשרי?
יתכן שהם יכולים לעשות דברים מסוימים נהדרים. יתכן שהם סבים נהדרים לילדינו. יתכן שהם יכולים ללמד אותנו נושאים חשובים בתחומי הידע שלהם. יתכן שהם "עושים שמח" בארוחות משפחתיות או אירועים, או כל קשר אחר שכן אפשר לייצר איתם. ואולי לא, ואנחנו צריכים למצוא דרך למזער את הסבל שנגרם לנו מהקשר איתם.
על כל פנים, אנחנו מפסיקים לדפוק את הראש בקיר, ומתחילים להיות מחוברים למציאות האמיתית של הקשר איתם. מכאן אנחנו יכולים ללמוד להיות יותר אקטיביים בבניה של הקשר הזה, ושל החיים שלנו בכלל. הפסיביות שאולי נשאבנו אליה עד עכשיו, איתם ובכלל – מקורה בילדות. שם באמת הינו חסרי אונים. היום אנחנו לא כל כך חסרי אונים, גם לא עם אנשים חסרי בגרות רגשית. אנחנו עדיין יכולים לשלוט ולכוון חלקים של האינטרקציות איתם.
את הקשרים האינטימיים, העמוקים, הקרובים, הפוריים שלנו, כאלה שמכוונים לשיתוף רגשי עמוק ולהתפתחות אישית משותפת נצטרך לבנות במקום אחר, ולא עם איתם. זה המסע שלנו, שילך ויתקדם ככל שנבין מה הלך שם עם האנשים הלא בוגרים הללו, איך זה השפיע עלינו ומה הכוח שיש לנו היום בחיינו.
מה עושים עכשיו
אם אתם מבינים שהנושא הזה קרוב אליכם איכשהו, אני ממליצה לקרוא או להקשיב לספר של גיבסון, לפחות לראשון מביניהם. שווה גם להשקיע בבאים בסדרה שהם באנגלית. הבנה עמוקה ומפורטת של הנושאים האלה היא ממש מרפאת.
הספרים שלה מלאים בתרגילי התבוננות. אתם יכולים להתחיל עכשיו לעשות קצת כתיבה:
- מי האדם או האנשים שאתם מרגישים שהם חסרי בגרות רגשית?
- מה המאפיינים שלהם שהם לא בוגרים רגשית?
- איזה מחיר שילמתם על הקשר איתם?
- מה קיויתם לקבל מהם ולא קיבלתם?
- אילו שינויים אתם חושבים שאתם יכולים לעשות עכשיו בקשר שלכם, כך שיתאים יותר למציאות האמיתית, האפשרית, ולא לפנטזיה שלכם?
המטרה היא לא לשפוט את ההורה, אלא לראות את המציאות, אולי אפילו בחמלה, ולהפסיק להיפגע ממנה.
וכמובן, אלו נושאים עמוקים מאוד. הכי טוב יהיה לקבל טיפול או קואצ'ינג ולהתחיל לעבוד ביחד לקראת השתחררות מהכבלים העמוקים בהם אתם עדיין כבולים לקשר הזה, ולעבר בניה של קשרים עמוקים ונהדרים אחרים.
