היום שבו הפנצ'ריה נסגרה

נסעתי לפנצ'ריה. היה לי פנצ'ר וגם, אחרי הגשמים האחרונים, נקוו מים בתא המטען שלי. קיויתי שהפנצ'ריה עובדת. מרחוק ראיתי שפתוח. הקלה.

העובדים שם, מחכים לי. הגעתי עם גלגל חלופי ובריכה קטנה משקשקת, ותוך 10 דקות שני גברים עם כמה מכשירים סידרו את הכל, תמורת 200 ש"ח. שאלתי את עצמי לרגע, אולי שילמתי יותר מדי?

ואז נזכרתי. אם רוצים שעסקים יהיו פתוחים – יתנו שירות ויפרנסו משפחות – יש סכומים מסוימים שצריכים לשלם להם.

זה לא 10 דקות. זה מקום שלם שפתוח. עם שכירות עצומה, עם השקעה בציוד, עם משכורות ותנאים סוציאליים לעובדים. עם רישוי שעולה לפעמים מאות אלפי ש"ח, עם הנה"ח, מיסים. כמו שאני יודעת מעצמי, רק הרבה, הרבה יותר.

לראשונה מזה זמן רב, בתקופת הגל הראשון של הקורונה, אנחנו מבינים שעסקים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו – יכולים לא להיות שם כשאנחנו צריכים אותם. לא כלקוחות ולא כעובדים.

היום שבו הפנצ'ריה נסגרה לא קרה עדיין, אבל הוא יכול לקרות. אנחנו צריכים עסקים, ועסקים צריכים אותנו, את החברה כולה ואת המדינה. אנחנו יחד בסיפור הזה.