המסה האפלה – מה מסתתר מתחת לתקיעות

כשמביטים לשמיים רואים את הירח וכמה כוכבים. בעזרת טלסקופים ואמצעי ראיה אחרים אפשר לצפות בעוד עצמים שמיימיים. את אלו שפולטים קרינה, כמובן. אבל אם מחשבים כמה חומר יש ביקום, יש הרבה יותר ממה שרואים. רואים בערך 5% מהחומר (והאנרגיה). כל השאר, 95% – נקראים מסה אפלה. המסה האפלה נמצאת סביבנו. לא רואים אותה, אך היא משפיעה על הרבה ממה שקורה ביקום.

חשבתי על הדימוי הזה בשיחה השישית עם גבר שעבד איתי על ניהול זמן. אדם מצליח, בעל משפחה, סה"כ הכל בסדר – אבל הרבה סטרס סביב ההתנהלות היומיומית וניהול זמן. בהתחלה הסיפור שלו היה מוכר: המון משימות בעבודה ובבית, יותר מדי זמן במייל ובוויינט, קופץ ממשימה למשימה, מגיע לדברים ברגע האחרון. לא מקדם את הפרויקטים הכי חשובים כי הוא עסוק בשוטף ובדברים קטנים.

התחלנו רגיל. לא צריך להיות איינשטיין בשביל לנהל זמן יותר טוב, או לעזור למישהו עם זה. ואכן היה שיפור משבוע לשבוע. משתמש בתוכנת ניהול משימות, מוחק יותר מיילים, מתחיל את היום עם חשיבה ותכנון במקום לצלול למייל – יופי. ועדיין – המון סטרס סביב העניין. עדיין לא ניגש למשימות המשמעותיות קודם. עדיין עונה למיילים פחות חשובים במשך הרבה זמן.

דופקים את הראש בקיר הלא נכון

היה רגע שהבנתי. אנחנו דופקים את הראש בקיר הלא נכון. ניהול הזמן הוא פשוט לא הנקודה. אנחנו מתייחסים לאותם 5% מהחומר שאפשר לראות בעין. יש פה מסה אפלה – נושא גדול יותר, גדול הרבה יותר, שמשפיע על מה שקורה.

יש כל מיני תיאוריות על מהי המסה האפלה ביקום. וגם בנושאים הפנימיים שלנו, אין נוסחה של מהי המסה האפלה. מה באמת קורה כאן. הצעד החשוב הראשון הוא להבין שיש כזו. שיש נושא אחר גדול ועמוק יותר שצריך להביט בו. במקרה הזה התחלתי לחשוד שההתעסקות המתמדת במיילים ובמשימות הקטנות הוא סוג של בריחה. לא מהמשימות הגדולות יותר – זה עדיין החומר הגלוי לעין – אלא מנושא גדול יותר בחייו. נושא אחר שיכאב להביט בו, וכדי לא להביט בו – הגבר רב היכולות הזה מעסיק את עצמו במיילים. ובסטרס על מה שצריך להספיק והוא דוחה.

נושא כואב יותר ופורה יותר

משהו אחר לגמרי. כואב יותר וגם פורה יותר. נושא שלהביט בו יתחיל לפתוח דרך חדשה. אולי זו הזוגיות. אולי קשר עם אחד הילדים. משהו אחר שקשור לשאיפות עמוקות. התחלתי גם לשאול את עצמי. האם הדילמות האישיות הקבועות שלי הן כיסוי למשהו אחר שלא נוח לי לחשוב עליו.

בעצם השאלה היא – מה יותר העניין. מה כואב יותר מזה. מה עמוק מזה. מה עוד יש כאן. ואני חושבת שהמשפט של מריאן ויליאמסון יכול לתת רמז. היא טוענת ש

"הפחד העמוק שלנו הוא לא שאנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה מעבר לכל שיעור".

יתכן שזה לא קשור למה שלא הולך ולא עובד בחיינו ואנחנו נאבקים בו. זה קשור לכוח האמיתי שלנו שמפחיד לתת לו לפרוץ. איזה? באיזה תחום? זו העבודה שלנו לגלות.

מה הטריד אותו באמת

עם אותו הגבר, אחרי שהבנתי שאנחנו לא בכוון הנכון, די מהר היתה לי תחושה שזה קשור להורות שלו. דיברנו על זה והתחלנו להבין. הילדים שלו מאוד גדולים – צבא, נשואים – אבל הוא לא מוכן לשחרר אותם לעצמאות. הוא עדיין מתפקד בסגנון של אבא לילדים קטנים – מטפל בכל הנושאים של כל אחד מהם, שואל, קובע תורים, מסיע, ממש מנהל ברמה יומיומית חיים של 4 אנשים בוגרים.

זה לא סתם שהוא נשאב למיילים וואטסאפים. הוא ממלא תפקיד עצום שכבר לא הגיוני עבורו למלא.

היתי שמחה לספר שהתחלנו לעבוד על הנושא הזה והוא יצר בו שינוי. זה לא קרה, לפחות לא בתקופת העבודה שלנו יחד. זה היה נושא גדול שהוא לא הרגיש שהוא מסוגל להתמודד איתו, ולא רצה לשוחח איתי עליו. אני מכבדת את זה, כמובן. הנתיב שלנו בחיים הוא בחירה. יש כפפות שאנחנו לא בוחרים או אולי לא יכולים להרים ברגע מסוים. הוא רצה אימון לניהול זמן בלבד – ולא היה מוכן להביט בכוונים אחרים. מכיוון שלא היה טעם לעבוד עוד על ניהול זמן – הוא כבר יודע את כל מה שיש לדעת על זה וזה בכלל לא הנושא, סיימנו את עבודתנו. יתכן שעם מאמן או מטפל אחר, ובתקופה אחרת, הוא יוכל גם להביא שינוי בתחום המשפחתי ולהשתחרר.