שיר של אבי דן תדמור. על המפגש שמתחיל אצל כולנו בגיל מסוים – המפגש עם האיבוד. עם הלא-יהיה. היה ונגמר, או לא יהיה בכלל.
ילד קטן אומר שהוא יהיה כבאי, או אסטרונאוט, שיהיו לו 10 ילדים או שיגור בטירה. בגיל 20 עדיין האופק נראה פתוח לחלוטין, שכל דבר אפשרי.
בהמשך אנחנו בוחרים הזדמנויות מסוימות ומוותרים על אחרות. על חלקן – מבלי משים. היו שלא רצינו – ומתחרטים. היו שהיינו בטוחים שיקרו – ולא קרו.
גם מהנסיון שלי, זה קורה איפשהו בעשור ה-40: מסתכלים למציאות ישר בעיניים. מה יש, מה אין.
מה עושים עם רגשות? פוגשים אותם. נותנים להם להגיע, כמו גל. כמו מים. לזרום, לזוז. אי אפשר ולא כדאי לעצור אותם.
כשקראתי עכשיו שוב את השיר הזה של אבי, הלכתי ישר למיטה לבכות כמה דקות. לשקוע לתוך הכאב הזה. לסמוך על עצמי, שאצא ממנו שטופה, ושלמה יותר עם עצמי ועם החיים.
תודה, אבא, על עוד טיפת ריפוי.
