התמקדות (פוקוסינג) – גישה שיכולה לשנות את חייכם

התמקדות (פוקוסינג) היא:

• פילוסופיה ותפיסת עולם
• טכניקה להתפתחות אישית
• טכניקה לשימוש בטיפול ובאימון
• קהילה ישראלית ועולמית
• כלי להעמקת חשיבה מדעית ויצירתית

התמקדות, באופן פרקטי, היא סוג של שיחה. בין שני אנשים, או של אדם עם עצמו. השיחה מיועדת להשיג מטרות מסוימות – להשתחרר מרגשות מכבידים, ולהתקדם לעבר מציאות חיים שאנחנו שואפים אליה. התמקדות היא מאוד חדשנית ושונה ממה שאנחנו רגילים אליו בחיי היומיום – והיא יכולה לשנות את חייכם באופן דרמטי. כתפיסת עולם – ההתמקדות מבוססת על הקשבה וקבלה. קבלה של מה שקורה איתנו – ככלי להתקדמות. למעשה, התמקדות היא תהליך שקורה, או לא קורה, בכל שיחה. כאשר יש התקדמות אמיתית – יש שם התמקדות.

איך לומדים התמקדות?

• אישית איתי – אלמד אתכם לפי מה שאתם כבר יודעים, ולפי הצרכים שלכם
• בקורסים נפלאים ברחבי הארץ ובעולם (אני כבר לא מלמדת קורסים)
• ע"י קריאה ותרגול עצמי או עם שותף

לקרוא על התמקדות: הכי בסיסי – ספר של ג'נדלין. הכי מדהים – הספר החדש של אן וייזר קורנל.

ויש גם את הספר שלי, שחצי ממנו בערך מלמד התמקדות, והחצי השני – איך להשתמש בה כדי לקדם נושאים בחיינו.

מה שלומנו מבחינה רגשית?

נסו לחשוב על רגשות "קשים" בחייכם: כעס, פחד, שנאה, קנאה, חוסר אונים… לפעמים הם מציפים אותנו לחלוטין. היחס שלנו אליהם מאוד שלילי: אנחנו רוצים לגרש אותם מחיינו, להכחיד אותם. ו… זה עוזר? הם מסתלקים? לא ממש. יותר נכון, מתמידים שנים. מכבידים. מקלקלים כל דבר שאנחנו מנסים לעשות. ההתמקדות יכולה להתחיל לשחרר את כל זה.

מה עושים עם התמקדות?

אפשר ללמוד ולהשתמש בתרגול באימון אישי משולב התמקדות או להשתלב בקורס התמקדות – קורס לימוד קבוצתי המשתמש בטכניקה בעלת העוצמה הזו, שנלמדת ומיושמת בעולם כבר עשרות שנים. אפשר להתנסות בהתמקדות במסגרת אימון אישי (איתי) או טיפול (עם אחרים).

מתאמנת: "לא ידעתי שאפשר לעשות דברים כאלה עם רגשות. חשבתי שאפשר רק לדבר עליהם"

הפסיכולוג שרצה לשפר יעילות של טיפול

"התמקדות" היא גישה שפותחה בשנות ה – 50 כדי להגביר את היעילות של טיפול פסיכולוגי, וצמחה לטכניקה שעומדת בפני עצמה, בטיפול, באימון, לבד, ועם שותפים לתרגול. המפתח, פרופ' יוג'ין ג'נדלין, פסיכולוג ופילוסוף, הבחין כי טיפולים רגילים שבהם אנשים מדברים ומדברים, אינם יעילים כלל, לחלק גדול מדי של האנשים. ההתמקדות משתמשת בטכניקה רבת עוצמה, שמבוססת על הקשבה מיוחדת לתחושות בגוף, לרגשות, לתמונות ולזכרונות.

מתחיל להווצר קשר מיוחד עם ה"בפנים" שלנו, ונוצרות תחושות חדשות לגמרי. כעסים ישנים מתחילים להתפוגג. דילמות מתחילות להתבהר. בלבול מפנה מקום לרצונות ברורים. מתאמנת %Q9יתפה אותי: "לא ידעתי שאפשר לעשות דברים כאלה עם 5A8גשות. הם משתנים. חשבתי שאפשר רק לדבר עליהם".

למה כדאי לעבוד עם רגשות?

תחשבו על זה: חלק גדול מאוד ממה שקורה איתנו, הוא רגשות. רגשות משפיעים על כל מה שאנחנו עושים. האם אנחנו מבקשים העלאה או לא? רבים או מתפייסים? צועקים על ילדינו, או שמחים ומתענגים עליהם? רוב זה נמצא ברגש, בגוף, בתחושות. לא רק בהגיון ובמחשבה. יש מוגבלות בהקשבה למחשבה שלנו בלבד. יש לנו גם גוף.

הסערה שהתקבלה

מי שיש לו ילדים, או חברים קרובים, יכול אולי להזכר בחויה כזו: ילד או אדם קרוב סוערים – כועסים, עצובים או מתוסכלים – ואנחנו מקבלים אותם כפי שהם, אוהבים אותם כך, אולי מחבקים אותם. מקשיבים להם, מנסים לעמוד בנעליהם, ובכל מקרה לא שופטים אותם לשלילה או לחיוב. האדם מרגיש את היחס הזה, והרגשות שלו מתפתחים: הוא נרגע מעט, יכול לראות את הדברים בצורה שונה, אולי חש רגשות שונים. ההתפתחות של האדם יכולה להיות דרמטית, לפעמים ברגעים בודדים.

אולי אנחנו יכולים להזכר בחויה הפוכה. היינו סוערים, והאהבה, הקבלה והאמון של אדם קרוב – הורה, סב, חבר – שהקשיב לנו ברוב קשב, ונתן מקום למה שהבאנו, השפיעה עלינו באופן דרמטי, לטובה. הרגשות הקשים הציפו אותנו פחות, ויכולנו לראות את עצמנו כחזקים ומסוגלים יותר. התפתחנו בתוך היחס הזה. מצאנו בעצמנו כוחות שלא הכרנו.

העצמי שלא התקבל

רובנו יכולים להזכר בחוויות שונות לחלוטין: אנשים שהיו מאוד ביקורתיים כלפינו, וניסו להאיץ בנו ללא הרף להשתפר. הם לא חסכו מאיתנו את שבט הערותיהם השליליות לגבי היכולות שלנו, ולא התעניינו, או לגמרי לא קיבלו, את רגשותינו ונקודות המבט שלנו. גם אם אהבו אותנו מאוד – אולי הורה או מורה – החויה לידם היתה של התכווצות, של חוסר יכולת. לא צמחנו הרבה לידם, וגם אם צמחנו, שילמנו מחיר יקר של חוסר שלמות עצמית. זהו היחס שאנחנו רגילים לתת לרגשות ה"קשים" שלנו. יחס של דחיה, התעלמות, ביקורתיות קשה, או במקרה הטוב אמביציוזיות. בתוך היחס הזה, הרגשות שלנו לא מתפתחים. הם קפואים, במשך חודשים, שנים ועשורים.

קבלה מהפכנית

ההתמקדות מציעה רעיון מהפכני: להתיחס לרגשות שלנו בקבלה, אהבה, הקשבה, הערכה, אמון וסבלנות. המשפט שאומרים בהתמקדות לכל דבר כזה (למשל לכעס) הוא: אתה יכול להיות כפי שאתה, כמה זמן שאתה צריך. אני מבינה שזה רעיון שאולי נשמע מוזר, אולם ברגע ששמעתי את המשפט הזה, נרגעתי. הדהימה ומשכה אותי האפשרות להתיחס לכעס, לביקורתיות, לשיפוטיות ולחוסר הסובלנות שלי – למה שחשבתי תמיד לצדדים החלשים ביותר שלי – באהבה ובקבלה. היחס הזה מביא תוצאות מיד: הרגשות ה"רועשים" הללו נרגעים מעט, ומפנים מקום לתחושות חדשות, קצת שונות, מורכבות יותר, תחושות שיש בהן הרבה פעמים פתחים חדשים להמשך. פתחים לשלווה ועוצמה חדשות. בהמשך מגיעים שינויים דרמטיים. כשערכתי את הקטע הזה, שנה אחרי שכתבתי אותו, נזכרתי בנושא הזה של חוסר הסבלנות. כבר שכחתי מזה. תכונה שחשבתי שאפיינה אותי במשך שנים רבות, נעלמה כמעט לחלוטין.

התמקדות גם בחיובי

יש גם רגשות חיוביים שאנחנו בד"כ לא מקשיבים להם מספיק. ההתרגשות שלנו, הגאוה בעצמנו, הציפיה, הרבה פעמים נדחקות הצידה בשם ההגיון. "אל יתהלל חוגר כמפתח", אמרו לנו כשהפלגנו בתיאורים נרגשים על תוכניותינו. "צוחק מי שצוחק אחרון", הזהירו אותנו. התמקדות ברגשות חיוביים יכולה להתחיל להחזיר לנו את שמחת החיים וההתלהבות שהתעמעמו עם השנים.

מה קורה לרגשות כאשר מתמקדים בהם?

כשמתמקדים ברגשות "שליליים" הם מתפתחים, והופכים למשהו שונה, משהו פחות מדוכא וחונק. כשמתמקדים ברגשות חיוביים הם מתחזקים, או מגלים תחתיהם רגשות אחרים, פחות חיוביים, שהיו נסתרים ועצרו אותנו מלהתקדם. מדהים כמה שהכל מתפתח ומשתנה. כעס שנשאר קפוא במשך שנים, מקבל אחרי כמה תרגולים כאלה גוונים שונים לגמרי, מורכבים יותר, לפעמים מגלה תחתיו צער, פחד ואהבה רבה. היסוס ובלבול מגלים תחתיהם רצונות חזקים שפחדנו לבטא. עלבון יכול לפנות מקומו להבנה ולחמלה. ומשם אפשר להתקדם. החסימה משתחררת, התקיעות מפנה את מקומה לצמיחה. לאחר זמן מסוים המצב הרגשי שלנו יכול להשתנות לגמרי.

התוצאות של עבודה עם התמקדות פשוט מדהימות, ויש הרבה המלצות על עבודה כזו איתי.