התפיסה הרומנטית נוגדת יחסים ארוכי טווח

אחת ההרצאות הטובות ביותר ששמעתי מעולם, מאת אלאן דה בוטון.

התפיסה הרומנטית – שהתפתחה באירופה במאה ה – 18 – היא התפיסה השלטת היום לגבי יחסים. לפי התפיסה הזו יש אדם אחד שמתאים לנו בדיוק. הנפש התאומה שלנו. כשנמצא אותו נרגיש תחושה מיוחדת בבטן ונדע שזה זה. לא נדרש שום מידע נוסף. ברגע הזה תגמר הבדידות ואיתה רוב הבעיות שלנו. ההתאמה תהיה מושלמת, האדם הזה יהיה מושלם עבורנו, נוכל לתקשר ללא מילים ולא תהיה שום ביקורת ביחסים. מי שאוהב אותנו אוהב את הכל בנו, והאהבה – כולל טיולים בטבע, בשקיעה, ליד מפלים – תמשך לכל אורך חיינו.

כמה בעיות עם התפיסה הזו, אם אנחנו רוצים יחסים ארוכי טווח.

אנחנו מחפשים אהבה מוכרת

אנחנו לא מחפשים התאמה מושלמת אלא התאמה מוכרת. אנחנו מחפשים להפגע ע"י אהובנו באותה הצורה שבה נפגענו בילדות – זה מרגיש לנו מוכר ומושך. בקיצוניות, מי שסבל מאלימות ימשך לקשר אלים. אבל זה גם בנושאים נורמטיביים. (עוד על כך בספר המעולה, ממש התנ"ך של יחסים –  "לבסוף מוצאים אהבה"). אם כך, אנחנו לא נמצא מישהו שהכל יהיה זורם וחף מבעיות. אם היו אופציות כאלה לא בחרנו בהן. אז רק לומר "בוא נבחר מישהו מתאים ומשם הכל יהיה פשוט", כמו בתפיסה הרומנטית, פשוט לא עובד.

רומנטיקה לא כוללת כביסה

בסיפורים הרומנטיים אין לאף אחד עבודה, וגם אין כביסה. בקושי יש ילדים, ואם כן – הם מלאכים מתוקים שישנים רוב הזמן. הרומנטיקה לא מכילה מתכון לכביסה. כביסה וכל עבודות הבית, כסף, טיפול בילדים – כל אלו נחשבים ללא רומנטיים. אנחנו מנסים לסלק אותם הצידה. מה לעשות שהם לא מסתלקים? ואז אנחנו נשארים ללא מודל.

רומנטיקה לא כוללת הסברים

לפי התפיסה הרומנטית, אנחנו אמורים להבין אחד את השני ללא מילים. אם אנחנו באמת מתאימים, נובן. כמו כשהיינו עוברים ברחם. זה נראה לנו המודל הנכון. אנחנו כועסים ונעלבים כאשר לא מבינים אותנו, ואנחנו לא טורחים להסביר יותר מדי את עצמנו, או לא מוכנים להקשיב.

תפיסת האהבה היוונית העתיקה

אנחנו חושבים שקל לחיות איתנו. נכון? עם יד על הלב. אף אחד לא טורח לומר לנו את האמת לגבינו, כי למה להם? הורים וחברים לא רוצים להסתבך איתנו. האקסים הסתלקו מזמן, מה אכפת להם. ובני הזוג שלנו – הם יודעים מה הבעיות שלנו – אבל הרומנטיקה פוסלת ביקורת. אנחנו אמורים לאהוב את כל החלקים של בן הזוג שלנו. תפיסת האהבה ביוון העתיקה היתה שונה: אהבה זה לאהוב את החלקים הנאצלים של בן הזוג. לקבל את הכל אבל לאהוב את הטוב. והקשר? מטרתו הוא ללמד אחד את השני. זה סותר את התפיסה הרומנטית, שבה אנחנו אומרים: מה, אתה נותן לי הרצאה? פלאטו היה אומר, כן, בהחלט! אני נותן לך הרצאה! ומחר את תיתני לי הרצאה. אנחנו נגדל ביחד.

מה לגבי סקס

הרומנטיקה רואה בסקס את תמצית האהבה, וכך שמה עליו רף עצום. מה בפועל? אנחנו צריכים לבחור בין שתי משיכות עמוקות שלנו, שהן סותרות לחלוטין. כולנו רוצים בטחון, יציבות, נאמנות – וגם התרגשות. והן פשוט סותרות. אז אנחנו צריכים לבחור איזה תגמול ואיזה סבל אנחנו לוקחים על עצמנו. חמים, יציב ונעים – וכן, כל החגיגות הסקסיות שקורות בכל מיני בארים ומסיבות הן מחוץ לתחום עבורנו. או שאנחנו בוחרים ב"אקשן" – אבל אז יש לנו בלגן בחיים.

(אני מסכמת את ההרצאה כאן. התפיסה שלי לא זהה לשלו, אבל בתור התחלה, זה כלל אצבע לא רע).

מה דה-בוטון מציע?

הכי שווה לראות את ההרצאה המבריקה, המשעשעת והעמוסה בכל טוב הזו. אבל אמשיך על קצה המזלג:

  • להבין שבאופן עמוק כולנו פגועים ועם המון בעיות. כך יצאנו מהילדות. זה לא גלוי לעין כמו יד שבורה או ילד שרואים שהוא קטן, אנחנו נראים מבוגרים ונראים בסדר. אבל להכיר בזה.
  • אנחנו צריכים לתקשר את הבעיות והקשיים שלנו – לא באוירה שבה זה כבר פוגע. ברגעים האלה כבר לא רוצים להקשיב לנו. לפני כן. בשלבי ההיכרות ולאורך הקשר. להבין אחד את הטרלול של השני.
  • להתייחס לפרטנר שלנו כאילו שהיה בן 2-3. אם הילד הקטן שלנו מעיף על הרצפה את ארוחת הערב שהכנו לו, אנחנו לא מרביצים לו. לא מתחילים לצעוק: היה לי יום נוראי, מה אתה מנסה למחוק את האישיות שלי? אנחנו אומרים, אוי, יוצאות לו שיניים, קשה לו שנולדה לו אחות… מנקים את הרצפה, מחבקים אותו. מבינים שמה שהוא עושה הוא מתוך קושי.
  • מגיע הרגע שבו אנחנו מבינים שהפרטנר שלנו אדיוט. זה נכון לכולם. לנסות לעשות את הקסם שאנחנו עושים בקומדיות: הגיבורים הם אדיוטיים, אבל אנחנו אוהבים אותם. להתייחס לפרטנר שלנו כאל אדיוט אהוב (בנקודה הזו הבנתי למה אני מתעבת את רוב הקומדיות – אני לא מצליחה לעשות את הקסם והם נראים לי כולם מטומטמים לרמת התיעוב… למזלי ביחסים אני כן מצליחה).
  • אנחנו לא מחפשים ולא תוכל להיות התאמה מושלמת, אבל אנחנו מנסים למצוא את הדרכים להיות יחד בטוב. אנחנו צריכים לתקשר, להסביר את עצמנו לאורך זמן ולהקשיב. בעצם לאמץ את התפיסה היוונית העתיקה – שאהבה היא ללמוד יחד זה מזה.

אז מתי להפרד?

בעצם אנחנו יכולים לחיות ביחסים נפלאים עם כמעט כל אחד. זו הטענה שלו. אם כך, איך נדע אם להשאר עם הפרטנר שלנו או לעזוב? הוא מציע לנסות להביט באובייקטיביות בחיינו ולשאול: האם כל הבעיות שלי נובעות מהפרטנר שלנו? אם כן, לעזוב. אם לא, אז פשוט נתקלנו בקשיי החיים. להמשיך.

זה רק סיכום קטן, על קצה המזלג… צפו בהרצאה כולה (מופיעה בראש הפוסט)! שהיא גאונית ומפוצצת בעוד ועוד כווני חשיבה חכמים ומשעשעים.

זריקת אנרגיה קטנה באמצע היום

אני שולחת כל יום הודעת וואסטאפ קצרה. רעיונות, עידוד וכלים.
רוצים לקבל הודעה? כאן מצטרפים.

רוצה עוד למייל?

רוצה לקבל את החומרים הכי טובים שלי בנושאי התפתחות אישית?
כווני חשיבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה. כאן מזמינים:

 

אולי יעניין אותך גם: