בהירות פנימית עובדת

ליויתי חברה סביב ניתוח בבית חולים.

הדבר הראשון שהם עשו, יום לפני הניתוח, היה לפתוח לה וריד באמצעות "פרפר" – התקן קטן שמוכנס לווריד. לרוב האנשים זה לא מפריע. לה זה כאב. דיבורים עם האחיות ועם הרופאים לא עזרו. לא הסכימו להוציא ורק העבירו ממקום למקום, דוקרים שוב ושוב. ממשיך לכאוב.

בלי לשים לב, היינו בהלך רוח כנוע. להיות נחמדות, לא לעורר התנגדות, לא להפריע לעבודת הקודש של צוות הרפואה.

עד שברגע מסוים היא אמרה לי –

זה יוצא מפה. זה כואב ומיותר.

האחות הראשונה אליה ניגשנו הוציאה לה את הפרפר בלי דיבורים רבים.

איפה טעינו?

ניסינו להבין איפה טעינו עד אז. האם הרופאה היתה צעירה מדי וחששה מביקורת של שאר הצוות? האם בערב, כשריק, יותר רגועים ומקשיבים? ועוד רעיונות. הכל נכון, כנראה, אבל אני חושבת שבעיקר מה שקרה –

כשהיא ידעה בוודאות שזה יוצא, זה יצא.

קשה לזייף בהירות פנימית, ובגלל זה עוזר להסתכל פנימה ולהבין מה בדיוק קורה איתנו. כשאנחנו סגורים, המסר שלנו לאחרים עובר אחרת לגמרי. לא תמיד, אבל בכל כך הרבה מקרים.

שאלו את עצמכם: מה זה.
מה זה הפרפר שצריך לצאת.
ואז בקשו, בצורה פשוטה וברורה.