10 בעיות בלתת הכל לילדים

 

ילדים מבקשים המון. הכל, וכל הזמן. עוד גלידה. עוד פליימוביל. גלאקסי חדש. אני מבינה אותם. למה לא? למה לא לרצות? גם אני רוצה המון, הכל, ועכשיו. טבעי. סביר. אדם חותר קדימה תמיד. אלא מה? ילדים הם קצרי רואי. הם רואים את מה שיש עכשיו (ואיזה יופי זה שיש להם כמה שנים כאלה…). הם לא רואים את ההשלכות של מה שהם מבקשים. בשביל זה אנחנו כאן.

אז, מה הבעיה לתת הכל לילדים? יש כמה בעיות גדולות עם זה.

1. חלוקת תקציב לא רציונלית

הברור מאליו: זה יוצר חלוקת תקציב שלא מקדמת אותנו. יכול להיות שיש לנו כסף להענות לכל גחמה של הילד. לי אישית בד"כ אין בעיה לתקצב כמעט כל מה שהם רוצים. אבל האם כך אנחנו רוצים לבנות את חיינו הכלכליים? האם אנחנו לא מעדיפים לבנות בטחון כלכלי? להשקיע כסף קדימה, כך שיקנה לנו עוד כסף? האם אנחנו לא רוצים להשאיר כסף להשכלה שלהם? או לממן חוג מעולה ויקר במקום עוד שמלה שתלבש רק פעם אחת? יותר מזה, אנחנו מלמדים אותם להוציא את כל הכסף שיש להם עכשיו, על מה שהם רוצים עכשיו (ממתקים). אנחנו בונים את חוסר העצמאות הכלכלי שלהם.

אנחנו בונים את חוסר העצמאות הכלכלי שלהם בעתיד.

2. מזהם את העולם

עוד ברור מאליו: זה מזהם את העולם. ויותר גרוע: זה מלמד את הילדים שאנחנו מאמינים שלזהם את העולם זה תקין. עובדה, אנחנו עושים זאת.

3. במקום משהו אחר

תמיד. ללכת לקניון זה במקום לקרוא ספר, או לבלות עם חברים, או להתכרבל יחד במיטה. להתעסק עם הגלאקסי זה במקום לצייר, לרקוד או להכין יחד סלט פירות.

4. כסף הוא זמן

לעצמאים זה מאוד ברור, אבל זה נכון גם לשכירים. לקנות יותר פירושו לעבוד יותר, ולהיות פחות עם הילדים. פחות לבנות את הקשר איתם. אין דרך אחרת להסתכל על זה.

5. לב העניין: נמנעים מתקשורת

לטעמי זה לב העניין: יש משהו שאנחנו נמנעים ממנו. חלק בתקשורת שאנחנו לא מוכנים להגיע אליו. הסירוב. ההכלה של התסכול שלהם. יש פה מסר שתסכול הוא רע. אנחנו לא יכולים לתת לו מקום. יגיע היום שבו לא נוכל לספק את כל הצרכים – ואז לא יהיה משהו אחר בקשר שלנו שיבוא במקום זה. לא יהיה בסיס חזק לתקשורת. כל מי שחווה הורה שמספק כל בקשה באופן מיידי, מכיר את התסכול. יש פה משהו שנשאר לא מובן, לא מדובר. משהו שלא קיבל התייחסות – התסכול לא נבע רק מחוסר, ומילוי החוסר לא התייחס לתסכול ולא עזר לו.

6. פיצוי שלא עובד

זה קשור לסעיף הקודם. אם יש תסכול, שקשור לרצונות עמוקים ולא ממומשים, לכעסים, לתחושה שכועסים עלי, שאני לא מספיק טוב, לקשר עם אחים או חברים, וילדים לומדים שאנחנו לא קשובים לזה – מיד נותנים עצות או מציעים פתרון מיידי שלא מספיק. אין מספיק תקשורת עמוקה סביב הנושאים האלה. ואז הם מוכנים להסתפק במשהו חומרי, בנסיון לשמח את עצמם. אם אנחנו נשתף פעולה עם זה – לא נלמד אותם לחפש סיפוק במקומות האמיתיים, של קשרים חמים ואוהבים. אנחנו יוצרים חומרנות עמוקה – חיפוש מילוי כל צורך בצורה חומרנית, ולא מספקת.

7. מטרות קצרות טווח

אנחנו מלמדים לעבוד עם מטרות קצרות טווח. יש דברים שצריכים להבנות במשך שנים. יש מטרות מורכבות שצריך לעבוד הרבה כדי להשיג. אם ילדים מקבלים מיידית כל מה שהם רוצים, מתי יתרגלו את העניין הזה של חתירה למטרות? מתי יתכננו תוכניות ויגשימו אותן לאט לאט? הכל מגיע מיד, אין צורך. Always leave something to desire, אומרת אמי.

8. ללכת עם הזרם

אנחנו מלמדים ילדים ללכת עם הזרם. אם כולם קונים משהו, גם אני אקנה. למה? אולי זה בכלל לא מספיק חשוב לי? אולי אני מעדיף משהו אחר? למה לא לחשוב באופן עצמאי? נכון, ילדים אוהבים להשתייך לקבוצה. אבל אולי אנחנו מגזימים עם ההגנה על יכולת ההשתייכות הזו. האם הבדל מסוים בצריכה זה מה שיוציא אותם מהקבוצה? או שזה רק חשש שלהם ושלנו? מה יקרה אם ננסה קצת?

9. מלמדים לנג'ס לנו

אנחנו מלמדים ילדים להיות דורשניים ותובעניים – מאחרים, ולא מעצמם. אם משהו עובד, ממשיכים איתו. אם לנג'ס לנו על משהו עובד, והם מקבלים את זה – אז הם ממשיכים לנג'ס. אין סיבה שלא. היתה תקופה שילדי היו מנג'סים לי בכל יציאה מהבית, שאקנה להם איזה ג'אנק לאכול. עברו שנים מאז שמעתי ניג'וס כזה. הם יודעים היטב שזה לא רלוונטי. במקום זה אנחנו שרים, מספרים סיפורים ומתאמנים על לוח הכפל. כל דבר הוא במקום דבר אחר.

הילדים שלי כמעט שלא מנג'סים לי על קניות. הם הבינו שזה חסר תוחלת. וכאשר הם כן מנג'סים, זה כי זה מאוד חשוב להם, ואני מקשיבה.

10. פחות הנאה

אנחנו מפחיתים את ההנאה שלהם מחפצים. כשיש חדר מלא בצעצועים, לא נהנים מהם כמעט. כשיש מעט, חוגגים איתו. זה ממשיך לבגרות. אפשר ליהנות מדברים פשוטים (ולפעמים אפילו יותר) – אם יש לנו תפיסה כזו, שזה אפשרי. זה ממש לקחת לילדים חלק מהכיף של החיים.

לא מאוחר…

יתכן שכבר עשינו כל טעות אפשרית. החדר שלהם מלא צעצועים ובגדים עד זרא. הם רגילים לקבל הכל. כל בכי נענה בהושטת יד לארנק או לארון הממתקים. לא נורא. מכל מקום אפשר לעשות את השינוי.