המוח שלנו מקבל הרבה מאוד מידע מכל הכוונים. אנחנו פחות קוראים ספרים ויותר גולשים ברשת – ואז על כל מסך קופצות פרסומות מכל הצדדים, ולכל דף יש המון תפריטים, ואולי גם מסך המחשב שלנו מלא בכל מיני קבצים וחלונות פתוחים. יתכן שתוך כדי כך גם מתנגנת מוסיקה באזנינו, או שהטלפון שלנו משמיע התראות כל מספר דקות. אם אנחנו לא מול המחשב, אולי הטלויזיה מהבהבת ומרעישה ברקע.
בטבע, היה פחות מידע, והרבה ממנו היה חשוב מאוד. אם יש תנועה מרוחקת בעשב, זה חשוב. טורף? טרף? אם חרק כתום זוהר לעינינו, זה חשוב. הוא מסוכן. אם הרוח משתנה זה חשוב. כמעט כל שינוי סביבנו הוא חשוב. מה שלא חשוב הוא מה שקבוע. אם הרוח ממשיכה לנשב באותו כוון, זה לא חשוב. זה לא משהו שמצריך פעולה. אז המוח מסנן את מה שקבוע. אם כי, אם מה שקבוע הוא מטריד, נשאר סטרס. לא סטרס שמפעיל אותנו, אבל סטרס.
מה שקבוע מסונן, ובכל זאת יוצר סטרס
זה מה שהתחלתי להבין לגבי התראות: המוח מסנן את מה שקבוע, וגם נוצר סטרס. יכול להיות שידעתם את זה כבר. אבל בואו נחשוב על זה פרקטית. המחשבה התחילה כשראיתי מה קורה עם קובץ המשימות שלי.
כל מה שאני רוצה או צריכה לעשות בתקופה הקרובה כתוב אצלי בקובץ אחד בדרייב. הבעיה היא, שאם משהו כתוב שם הרבה זמן – אני מפסיקה להגיב אליו. למשל, רו״ח שלי אמר לי שאין לו חשבוניות של חשבון החשמל שלי. חבל על המיסים העודפים שאשלם, כדאי שאשיג את החשבוניות. אז כתבתי לי – לצלצל לחברת החשמל לבקש חשבוניות. ולא עשיתי את זה. וכל יום זה הטריד אותי. עד שהפסקתי לראות את השורה הזו בקובץ. כמובן, שלא באמת, ואחרי שטיפלתי בזה הרגשתי הרבה יותר טוב. אז זה כן הפריע, יצר סטרס קל, מין הפרעה עמומה (שפוגעת ביצירתיות, אגב), אבל לא חזקה מספיק כדי להניע אותי.
מתי רוצים להציג התראות בפני המוח
ואז הבנתי. יש לנו חלון הזדמנויות צר להגיב להתראות, לפני שהמוח מתחיל לסנן אותן. מה שאומר שצריך לחשוב טוב טוב מתי רוצים להציג אותן בפני המוח שלנו. למשל, מבחינת קובץ משימות, יש לי קטגוריה של ״בקרוב״ (שם יותר נעים מאשר ״דחוף״…) והיא כתובה בראש הקובץ. יש קטגוריות אחרות (כמו – רעיונות עסקיים, נושאים למאמרים, טווח ארוך, נושאים ללמוד, החלטות, המלצות קריאה, ועוד כמה). אז ממש חשוב לא לכתוב דברים לא דחופים בראש הקובץ, למרות הפיתוי. בגלל הסינון. אם הם יהיו כתובים שם הם יעיקו עלי אבל לא יגרמו לי לפעול – בצדק, כי רוב הזמן הם לא בעדיפות. אז אני אתחיל לסנן אותם אבל לא לגמרי. עדיף לא לפגוש אותם כל יום – סטרס מיותר – אלא למשל לכתוב אותם תחת ״רעיונות עסקיים״, אז כאשר מגיעה איזו שבת יפה ובא לי לעשות משהו חדש עם עצמי, אני אמצא את זה שם ואעשה את זה מיד. בקלילות. ללא סטרס.
חשבתי גם על נושא רחב יותר, בהקשר הזה. כשמטיילים קצת בעולם קשה שלא להבחין שבמדינות אחרות אנשים גם מקשיבים פחות לחדשות (בטח לא בכל שעה…, או כל היום בוויינט) וגם יותר מעורבים חברתית ופוליטית מאשר רובנו כאן בארץ. נשמע סותר, נכון? אם אנחנו נקשיב כל דקה לחדשות, בטח נעשה משהו לגבי זה, לא?
בטח תרמתם למאבק בזיהום מפרץ חיפה, נכון?
אם נשמע כל הזמן שמפעלים מזהמים בדם קר את מפרץ חיפה, בטח נצטרף למאבק של אלה נווה ושותפיה שעושים הכל כדי לעצור את זה, או לפחות נשתתף איתם כספית, נכון? בטח נצא להפגנות כאשר פוגעים בזכויות האזרחיות שלנו או של ילדינו אנושות, נכון? בטח נכתוב מכתבים זועמים לכנסת כאשר נציגי ציבור מבצעים עוד ועוד פשעי שחיתות, נכון? או שלא? או שהמוח שלנו מסנן את כל שפע ההתראות האיומות האלה דווקא בגלל שאנחנו שומעים אותן כל כך הרבה?
אולי אם הינו מרכזים את תשומת הלב שלנו במספר נושאים משמעותיים, במקום להציף את עצמנו בעוד ועוד מידע רב כל כך, הנושאים האלה היו מניעים אותנו מספיק, כמו שהם אמורים להניע אותנו?
ואגב, יש גם סיבות לכך שאנחנו מעדיפים לסמם את עצמנו עם עודף המידע הזה, ואלו אותן סיבות, בערך, שדוחפות אותנו לכל סוג אחר של התמכרות.