לפתח את עצמך במקום לברוח: חתירה למגע

לפני כמה ימים קיבלתי אימון טוב מידיד. הידיד הזה לא אוהב אימון ולא מאמין בו. הוא סקפטי לחלוטין לכל העיסוק שלי. אימון עסקי? אם יש לך מוצר טוב, תמכור. אם לא, לא. אימון להרזיה? הכל גנטי. אימון אקדמי? אם אתה גאון, אתה מסיים מהר. אם לא, חבל על הזמן שלך, בכל מקרה. וכך הלאה. דיבורים? זה רק לנשים, והם חסרי תועלת. ואכן הוא ידיד מאוד שתקן. הוא לא אוהב להשוויץ, ולא אוהב להתלונן, מה שמשאיר לו מעט מאוד לומר. בכל זאת, פה ושם יש לו משהו מעניין לומר.

לפני כמה ימים נפגעתי מאוד משכנה. חולדה נכנסה אלי לדירה, היא צעקה שהדירה שלי מלוכלכת, לכן הגיעה חולדה, ואם חולדות יגיעו אליה זה לא יגמר טוב! והכל בגללי!

היתי מאוד נסערת, וחשבתי לצמצם עוד יותר את הקשר המצומצם שלנו. טעות, אמר אותו ידיד. את צריכה לחתור למגע. כמו בצבא. בקרב מחפשים את האויב ומסתערים עליו. לא יושבים ומחכים לו שיתקוף. לא מושכים זמן. משאירים את הכוח, היוזמה וגורם ההפתעה אצלנו. את צריכה לצאת ולחפש אותה, להתעמת איתה, ולא לברוח או להתעלם.

הרעיון של חתירה למגע קסם לי. ראיתי שאם לא אדבר איתה, אני פשוט אשב ואחכה לפעם הבאה שהיא תתנפל עלי. ניגשתי אליה ודיברתי איתה. פשוט וברור. שאני שמחה להיות בקשר, אבל לא אקבל איומים. זה הצליח, להפתעתי. אח"כ חשבתי הרבה על המושג הזה. חתירה למגע. כמה זה שונה ממה שאנחנו עושים בחיי היומיום, שהוא בד"כ בריחה. בריחה מויכוחים, מדיונים, ממגע. בריחה מפגישה, ממעשים, מחשיבה מעמיקה, מפתרונות יסודיים.

חתירה למגע עם הילדים

בבוקר אחר נמנמתי לי במיטה, כבר חצי ערה ושומעת את בני הבית ערים ועליזים, ואז בני הצעיר ניגש ושאל אותי משהו. עניתי לו במינימום אנרגיה, בלקוניות, והוא הלך. אחרי כמה דקות הוא חזר עם שאלה אחרת, ושוב ניסיתי לענות וגם להמשיך לישון באותו הזמן, כמו דולפין. אחרי כמה פעמים כאלה התחלתי להיות קצת מרוגזת. למה אני לא יכולה לישון עוד קצת? מוקדם כל כך עדיין! ואז נזכרתי. חתירה למגע. במקרה הזה אין לי הרבה אפשרויות. אני יכולה לברוח ולהתרגז, או שאני יכולה פשוט להצטרף אליו. בפעם הבאה שבני הגיע אלי למיטה, תפסתי אותו, ומשכתי אותו אלי לחיבוק. ואז קמתי איתו. הוא רץ בשמחה להודיע לאחותו: זה התעורר! ואז ישבנו ושיחקנו על השטיח, רגעי חסד לבד עם אמא לפני הגן.

חתירה למגע עם סוגיה מחשבתית

בפגישת האימון הבאה שלי השתמשתי שוב ברעיון הזה. אדם שמתאמן איתי לסיום תואר אקדמי מספר לי חוויה מוכרת מאוד. הוא יושב במשרד, יש לו סוף סוף זמן ללמוד, הוא נתקל בסוגיה קשה וחשובה – ואז קם מהכסא. והולך הביתה. מחליט שהוא עייף מדי להמשיך ללמוד באותו היום. ראינו שזהו דפוס של בריחה. בריחה מהתמודדות. בריחה מעימות. עימות של המוח עם סוגיה מורכבת. הבאתי בפניו את רעיון החתירה למגע, והוא התלהב מיד, גבר קרבי שכמוהו. ביום הלימודים הבא שלו הוא הסתער על הסוגיה הקשה הזו בהצלחה. זו היתה פריצת דרך בעבודתו.

(זה חוזר כמעט עם כל מי שכותב! תחשבו על זה)

עוד דוגמאות ל"חתירה למגע"

מכתב מסמנכ"ל שפוטרה ובמשך חצי שנה התייאשה, ולא חיפשה עבודה. מצאה עבודה תוך מספר חודשים.

דוגמא משלי: לפני מספר שנים, ביתי הבכורה הוזמנה להתאמן בנבחרת התעמלות קרקע, במקום החוג הרגיל שהשתתפה בו עד אז. הדילמה שלי היתה אדירה. היו שפע חסרונות, ולא ידעתי מהם היתרונות. ישבתי מחוץ לאולם הספורט, מיואשת. לא ידעתי איך להחליט. לא היה לי שום חשק לעוד דילמות – תחילת שנת הלימודים היא תקופה סוערת גם כך. ופתאום עלה משפט בראשי. מלמלתי לעצמי

"להיות בנבחרת זה יותר לחיות"

ומיד ידעתי שאפילו שלא בא לי על כל ההסעות והתשלומים, זה הולך לקרות. היא בפנים ואני אדאג לכך שזה יעבוד. וכך היה. אחרי כמה חודשים ראשונים לא קלים, היא שם כבר שנים, ואנחנו לא יכולים לדמיין איך פעם שקלנו לוותר על הדבר המופלא הזה שבחייה.

בואו לא ניתמם

לא סתם אנחנו בורחים ממגע ואומרים – אין לי כוח. אנחנו בורכים כי מגע מטריד אותנו. מעיר מקומות כואבים ודילמות. אם ככה, אז אולי שווה להתבונן שם לעומק? אנחנו הרי לא רוצים להעביר את החיים על הספה.

כמובן שאפשר לשוחח איתי אישית ולקדם נושאים כאלה, אבל גם כתבתי ספר שאני מקווה שיעזור לכם בכך. להתבונן במקומות בחייכם שבהם אתם נעצרים, ולמצוא שם כווני פעולה קדימה. מוזמנים.

מה סת' גודין אומר על זה

מה החלק הקשה?

שאלה פשוטה, שלרוב מתעלמים ממנה, כאילו שהתעלמות תפתור את הבעיה.

לכל מה ששווה לעשות, יש חלק קשה. אחרת זה כבר היה נעשה.

החלק הקשה יהיה קל יותר אם נקצה משאבים, מאמץ ומיקוד.
זו מטרת העבודה, לאט לאט לפתור את החלק הקשה.

אבל אם לא נשאל ונענה על השאלה, איך איך נתמקד במה שחשוב?

בד"כ יותר כיף ומרגיע להתמקד בחלקים הקלים, או להעמיד פנים שהחלק הקשה הוא קל.

אני חושב שאם החלטנו שזה שווה – כדאי להיות רציניים לגבי החלקים האלה ששווים את המאמץ.

תרגום: סאלי תדמור. לקטע המקורי של סת' גודין