כלי בקבלת החלטות: פאזל

כלי בקבלת החלטות: פאזל

"אני בבלגן ובפניקה. אני תקועה. לא יודעת מה לעשות".

כך מתחילה שיחתנו הראשונה בטלפון. אני לוקחת נשימה איטית, ומזמינה אותה לעשות כמוני. בסדר גמור, ספרי קצת. נשמע את קולך.

"היתי רשומה למסלול ישיר לדוקטורט, ישר מתואר ראשון, והשידוך למנחה היה גרוע. היא כל הזמן נתנה לי הערות טכניות קטנטנות על האנגלית, וכאשר הגשתי את הצעת המחקר – הסתבר לי שהיא בנושא לא מעודכן בכלל. ההצעה נדחתה. נגמר לי הזמן, אני לא יכולה להמשיך במסלול. אם אני רוצה דוקטורט אני צריכה קודם לעשות תואר שני. מצאתי מנחה מתאימה מאוד, אבל זה פוגע לי באגו, אם אני מוותרת על המסלול לדוקטורט ועושה עכשיו תואר שני. אני לא יודעת מה לעשות."

הסיפור כמובן היה ארוך יותר, ואני הקשבתי בתשומת לב. לכאורה – יש פה שאלה. החלטה. מה לעשות? לעשות קודם תואר שני? לוותר על הכל? לנסות למצוא דרך כלשהי להשאר במסלול?

חלקי הפאזל: מה שאנחנו כן יודעים

בגדול, אם רוצים להבין בעיה מורכבת, יש שני כווני גישה אפשריים. אפשר לנסות להבין את התמונה הכוללת, וממנה להסיק מסקנות לגבי הפרטים. אפשר ללכת הפוך – להבין את הפרטים ומהם לבנות את הכוון הכללי.

הכוון השני טבעי יותר עבורי אישית, ולמדתי לפרק החלטות מורכבות לחתיכות קטנות ופשוטות – כמו פאזל. וזה התחביב שלי: אני מקשיבה לחלקים שהם כן ברורים. למה שלגמרי פשוט, ברור וידוע. כשמישהו אומר לי שהוא לא יודע מה לעשות, אני מקשיבה לחלקים שהוא יודע היטב, ומשקפת אותם. וזו ההזמנה שלי אליכם. לשאול על כל מצב מורכב: מה אני יודע?

נחזור לסיפור של הדוקטורנטית. בתוך הסיפור שלה שמעתי חלקים ברורים. היו לנו ביד כמה וכמה חלקים של הפאזל:

  • דחו עכשיו את ההצעה שלה
  • היתה הצעה של מנחה שיכלה להנחות אותה עכשיו – אבל בנושא שהיא לא רוצה.
  • היא לא מצאה מנחה אחר שיציל את המצב

כל זה ברור. מכאן מסיקים שהיא לא יכולה להשאר במסלול. פה אין שאלה.
הלאה.

  • יש לה תשוקה למחקר
  • היא עדיין, אחרי כל התקופה הקשה הזו, רוצה ללמוד
  • רוצה דוקטורט ורוצה לעבוד על הנושא שלה. מעורר התפעלות – לא כל אחד מגיב כך – וברור.
  • היא רוצה לעשות את המחקר עם אותה מנחה חדשה שהיא מצאה. זה גם זה ברור. היא סיפרה על החיבור ביניהן והחיבור של המנחה לנושא.

חתיכות הפאזל כבר מציירות תמונה

שומעים מה קורה פה? פניקה אולי, אבל בלגן? אין פה שום בלגן. יש כל כך הרבה חתיכות של הפאזל במקומן, שכבר רואים את התמונה. מותק, אמרתי לה, את יודעת מצוין מה את הולכת לעשות. נכון או לא? את תוותרי על המסלול הזה. ואת תעשי עם המנחה החדשה הזו תואר שני. ואז תבואי בעוד שנה ותרשמי שוב למסלול לדוקטורט. אגו? ברור שהוא נפגע. אבל החלטה? קלה. זה מה שאת רוצה לעשות. וזה מה שאת תעשי. רוצה עזרה להתמודד עם זה רגשית? אפשר לעזור לך. אבל זה כבר משהו אחר.

התרגיל של ד"ר הלין ברנר

רוצים לנסות לבד? הנה התרגיל של ד"ר הלין ברנר, פסיכולוגית אמריקאית שלימדה אותי אותו:

לוקחים נושא מורכב. ומתחילים לשאול: מה אני יודעת? רושמים. עובדה אחר עובדה. אפשר להתחיל מהבנאלי ביותר: למנחה שלי קוראים שולי. התאריך להגיש היה יולי. וכך הלאה. אחרי כל עובדה שאתם כותבים, אתם נושמים נשימה או שתיים, להרגיש טיפונת את הגוף (מי שמכיר פוקוסינג – אפשר לעשות פה דקת תרגול). ואז אתם ממשיכים. מה אתם יודעים.

פה ושם אתם נעצרים קצת, כי יש משהו שבעצם אתם לא יודעים. אוקי. אפשר לרשום את זה ברשימה קטנה נפרדת: מה אתם לא יודעים. ואתם ממשיכים למה שכן.

עשיתי את התרגיל הזה מאות פעמים עם לקוחות. היו פעמים שהחלטות עצומות פשוט התמוססו כמו קוביית סוכר בכוס תה. הכל בעצם ברור. כואב? אולי. יש מחיר? לכל דבר. אבל הכוון ברור.

מה עם החלק הרגשי?

החלטות הן לא רק רציונליות, והן לא יכולות להיות רק רציונליות. לכן יש פה עוד עולם שלם של שאלות. אדם מיומן יכול גם לזהות את המשיכה העמוקה שלכם לאחד הכוונים, או קונפליקט שהוא עמוק יותר מאשר העובדות.
ועדיין, הרבה פעמים שווה להתחיל מכאן.

אולי יעניין אותך גם: