האם אפשר להכנס לכושר בלי לחץ?

ריצה יחפה על החול

מעדיפים להקשיב? חלק נמצא כאן בהקלטה קצרה:

 

לפני המון שנים, בטכניון, ישבנו קבוצת סטודנטים במעבדה. משהו לא הסתדר לנו, והצעתי שנחזור שוב על הניסוי. עניין של מספר שעות. חבר טוב, אריאל גורדון, אמר:

מה פתאום? מה אנחנו, בעונש?

המשפט האגבי הזה הדהים אותי. עד אז לא עבר לי הרעיון בראש, להמנע לעשות משהו שנדרש, בגלל כיף. כי אני לא בעונש. עד אז היתי טוטלית במשימות שלי. עשיתי את מה שצריך לעשות, הכל ועד הסוף, או לפחות – כמה שיכולתי. דחפתי את עצמי ללא מחשבה רבה, ואכן השלמתי בהצטיינות ועם פרסים שני תארים שאפשר לכנות אותם במקרה הטוב – טעות. פול גז לכוון הלא נכון. המחשבה האם אני רוצה או לא רוצה לעשות משהו לא העסיקה אותי. היו לזה יתרונות – סך המלגות שקיבלתי היה אסטרונומי. אבל, כמה חבל על השנים האלה (עוד על הנושא הזה של משמעת עצמית מוגזמת).

אסור לכתוב בכוח

שנים אח״כ, כמאמנת, בשיחת סקייפ עם חבר אחר, פסיכולוג, דיברנו על כתיבה. נושא משותף להרבה אנשים שצברו ידע מקיף ורוצים להעביר אותו הלאה כספר. אני היתי בדיוק בשלבי עריכת הספר שלי – לא קל, והוא עדיין נאבק בשלב שבו קשה לו להושיב את עצמו ולעשות סדר בחומרים שלו – עוד יותר מורכב. היו לנו הרבה שיחות על הנושא. הינו תמימי דעים למדי שצריך מידה מסוימת של ״דחיפה״ כדי לכתוב, כי אחרת פשוט לא נשב לכתוב. בטח לא חומרים מאתגרים. ואז יום אחד הוא אמר שידיד שלו, סופר, טוען ש:

אסור לדחוף את עצמך בכלל לכתיבה. יש שם משהו עדין מאוד בפנים שצריך להגן עליו. דחיפה תפגע בו.

כמו ה״מה אני, בעונש?״, גם המשפט הזה היה מאוד מפתיע בשבילי. משהו עדין? להגן? אסור לדחוף? אז איך לכתוב בלי לדחוף?

לכתוב חומר פופולרי או מה שאני רוצה?

עדויות והתנסויות ב"לא לשים פול גז" התחילו להצטבר. ככל שהתקדמתי, וככל שעם השנים המצב הרגשי שלי השתפר, היה קשה לי יותר לדחוף את עצמי. אם לא רציתי לעשות משהו, אם איפשהו עמוק בפנים זה הרגיש לא נכון, גם אם בצורה לא ברורה – היה לי קשה לעשות את זה. למשל, הרבה פעמים אנשים אמרו לי שהחומרים שאני כותבת ארוכים מדי, ומורכבים מדי, ואם אני אכתוב חומר קצר ופשוט – אולי מין סיסמאות כאלה עם תמונות, שאנשים יפיצו בפייסבוק? אז יגיעו אלי יותר אנשים. אבל לא רציתי לעשות את זה, ולא הצלחתי להכריח את עצמי.

הגישה של היוגה

במקביל, כבר די הרבה שנים שאני מתרגלת יוגה. הגישה ביוגה היא להיות עדינים, לעשות רק כמה שמרגיש נכון, לא לנסות להתחרות באף אחד ובכלל, לא לנסות ״להשיג״ אלא להיות ברגע, להיות סקרניים למה נכון כרגע – ומשם תגיע ההתקדמות. ובאופן בולט, התוצאות שמושגות ביוגה (ריפוי כאבי גב צוואר וברכיים – כמובן, אבל גם דברים כמו ריפוי אלרגיות, אצלי – ריפוי של כאבי גרון וכאבי ראש הורמונליים, ועוד) – הן גם יסודיות וגם מהירות יותר מכל דרך ששמעתי עליה. פרדוקס?

ליטוש

האם ללכת לאט מביא לתוצאות מהירות? ואיך זה יתכן בכלל? נחשוב רגע. פול גז – אגרסיביות – היה רעיון נחמד, אם הינו יודעים שאנחנו לגמרי בכוון הנכון. מכיון שאנחנו לא יודעים, ומכיון שלכל דבר משמעותי שאנחנו עושים בחיים אין תלם חרוש – אין כוון ברור מראש – אז פול גז הוא בד"כ רעיון רע. רוב הסיכוי שהוא בכוון מוטעה. אם אנחנו הולכים לאט, אנחנו כל הזמן בודקים את הכוון, ואז כנראה שהשקעת האנרגיה שלנו תהיה יעילה. אני קוראת לזה ליטוש, ואני מדברת על זה בספר שלי בעמ׳ 116 (מציעה לעשות את התרגיל שם, אם יש לך את הספר. לא חייבים לעבוד לפי הסדר). מה שכן, בלי שום תנועה בכלל, גם אז כנראה שלא נתקדם.

אז כמה בריכות לשחות?

רציתי לחזור לשחות ולחזור לכושר. זכרתי שכאשר שחיתי היתי כללית יותר שמחה, אם כי זכרתי שלפעמים נהניתי ולפעמים לא. והיום אני אוהבת ליהנות מכל מה שאני עושה. כנראה שכבר הפנמתי את המשפט של אריאל לגבי זה שאני לא בעונש. אז קבעתי לעצמי ככה: בימי שני וחמישי ב- 17:00 אני יוצאת מהבית. לא משנה אם יש אנשים שמחכים שאחזיר אליהם שיחות, או שהילדים שלי מקטרים, וגם אם לא בא לי. בכל מקרה – אני הולכת.

אבל מהרגע שאני בתוך המים, אני עושה מה שבא לי. שוחה מעט או הרבה. עם סנפירים (קל יותר) או בלי. איזה סגנון שאני רוצה. בלי לדחוף בכלל, רק מהכיף שלי. לא ידעתי אם זה יעבוד. האם אוכל לשפר את הכושר שלי בלי דחיפה? התחלתי. לא שחיתי שנתיים, כך שאחרי 20 דקות היתי עייפה מאוד. ולא יכולתי לשחות יותר מאשר בריכה אחת של חתירה, אח״כ היתי צריכה לעבור לסגנון אחר. אבל המשכתי. שני וחמישי. בד״כ שחיתי יותר בכל פעם, אבל לפעמים פחות. היה לי כיף כי היתי עדינה עם עצמי. גיליתי להפתעתי שאני מאוד אוהבת לעשות ספרינטים מהירים ואז משהו קל. אני שוחה בקלות 6 בריכות של חתירה ברצף (עם סנפירים – הכי כיף!). כעבור כמה חודשים לימדתי את עצמי לשחות פרפר (גם כאן, עם ההקלה של סנפירים) ונהנית מכל רגע. אחרי עוד כמה חודשים גם חזרתי לרוץ, באותו סגנון. יוצאת, אבל בחוץ עושה מה שבא לי, ומשתפרת במהירות הבזק. למעשה אחרי כמה שבועות בודדים של ריצה אני רצה 4-5 ק"מ די בקלות, כמה פעמים בשבוע. מהשחיה בבריכה עברתי לשחות בים. הכל ברוח העדינה והנעימה הזו. או, כמו שאן וייזר קורנל אומרת

״לאט הוא המהר החדש״.

לא יכולתי לגלות איך אני אוהבת לשחות כאשר אני בבית, כותבת מאמרים, אבל גם לא יכולתי לגלות את זה כאשר דחפתי את עצמי לשחות עוד ועוד, ולפי לוח תרגילים שאדם אחר קבע.

לאחר מספר שנים

הגישה הזו המשיכה לעבוד עבורי מעולה. יש לי השגים ספורטיביים יפים מאוד – והכל באותה רוח של פתיחות, סקרנות לתגובה של הגוף ומשחק. אני רצה מדי פעם מחיפה לעתלית ובחזרה, יחפה על החול, סה"כ כמעט 20 ק"מ. רצה בשכונה בקביעות מספר פעמים בשבוע, שוחה בים, עושה יוגה כמובן (זהו מבחינתי הבסיס) וגם כושר. ועדיין תמיד – כמה שאני רוצה. הדחיפה נמצאת בעצם היציאה לספורט – לא בביצועים עצמם.

למרות שהקטע הזה מדבר על ספורט, ספורט הוא רק כלי, וכל זה רלוונטי לכל תחום בחייכם.

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם: