כששוחים נגד הזרם

אני שוחה נגד הזרם ואני עייפה מדי. פתאום מבינה את זה. מניחה ראש על המצוף שלי. תחושת פחד, למרות שאני יודעת שאני לא בסכנה.

נלך שעה וחצי אחורה. אני נכנסת לים כמו שאני עושה די הרבה כבר שנתיים. מסתכלת, נראה טוב. יש גלים, אבל ממש בתחום היכולת שלי. מנפנפת למציל, אהלן, איך הים? בסדר גמור הוא עונה, הזרם צפוני. מעולה, אני אתחיל צפונה.

אני שוחה פנימה לעומק הים, מאושרת. הים מטונף, זה נכון, אבל אני לא לוקחת אישית את חתיכות הפלסטיק הקטנות שחולפות ליד פני. כמעט שאין מדוזות ואני מרגישה כמה שאני בכושר. קל לי. בעומק 500 מטר יש בים מצוף גדול. אני מגיעה אליו ומשם התוכנית היא לשחות צפונה. נחה דקה על המצוף שלי שקשור לי למותניים ונגרר אחרי בשחיה, ואז אני רואה שאני נסחפת צפונה. זה מוזר. המציל אמר שהזרם צפוני כלומר דרומה. כאן אני עושה את טעות השיפוט הראשונה. אני ממשיכה בתוכנית שלי ושוחה צפונה. המציל אמר. אולי זה משהו ממש נקודתי כרגע.

קל, כיף, אני חזקה

כאן מגיע עוד חלק נפלא של השחיה. שוחה הרחק צפונה, מרגישה טוב, גלים לא גבוהים מדי ואני אפילו עובדת קצת על הסגנון . מתישהו מרגישה שמספיק. נשאיר טעם של עוד. מסתובבת לשחות חזרה. ואז אני מתחילה להרגיש שהזרמים מוזרים קצת. שזה בסדר. זה קורה לפעמים. אני די מנוסה. מאטה את השחיה, שומרת על רוגע ופוקוס, מנסה להבין דרך תחושת הגוף את כווני הזרמים. אני גם מרגישה טוב, חזקה, אין בעיה. אני יכולה להמשיך לשחות ואני ממשיכה בחזרה דרומה לכוון המצוף. הנה אני כבר רואה אותו לפני, במרחק לא רב.

ואז אני מתחילה להרגיש שקשה לי. שחיתי המון, אני כבר עייפה, ופתאום אני מבינה שאני שוחה נגד זרם חזק. היה כזה כל הזמן ולא הרגשתי? התחזק ממש עכשיו? לא יודעת. אבל הנה, המצוף הגדול כל כך קרוב… אני אהיה גאה בעצמי אם אחזור בדיוק כמו שבאתי.  יאללה, אני מגייסת כוחות ועושה את טעות השיפוט השניה שלי, כשאני מנסה לשחות אל המצוף, נגד הזרם, בלי להגיד לעצמי במודע עדיין מה קורה כאן.

המצב שלי לא טוב

אחרי כמה דקות טובות אני מבינה את הטעות. אני שוחה מול הזרם ואני ממש עייפה. חטא הגאווה. טמבלית שכמותי. מחליטה להניח ראש על המצוף, לנוח ולהרהר. נחה, וההגיון מתחיל לחזור אלי. תני לעצמך לצוף, כמה זמן שאת צריכה. אם את נסחפת לאנשהו, תני לזה לקרות. צפונה, אז תצאי יותר רחוק. פנימה קצת, הכל בסדר. לקפריסין לא תגיעי. נחה קצת. הזרמים עדיין מוזרים ולא ברורים לי אבל אני מחליטה שמספיק, אני יכולה לשחות החוצה.

מגיעה לחוף, לאן שאנשים משתכשכים להם, ומישהו קולט אותי. את נראית עייפה! מאין הגעת? אני מצביעה לעבר סוכת המציל שנמצאת אולי 200 מטרים דרומה מאיתנו. משם הגעתי. לכי תסבירי. שיש זרמים. זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה.

אפילוג

אחרי כמה שעות אני יושבת עם מתאמנת. אנחנו עובדות על העסק שלה, אבל כבר כמה שבועות שהיא במקום לא נעים. מטילה ספק בכוון העיקרי של העסק. זה הזרם עכשיו, והוא חזק. האם המציל (ההגיון המקורי) טעה? או שהזרם התחלף באמצע הדרך? מי יודע. אני מעודדת אותה להאט ולהרגיש את הזרם הזה. לנסות להבין אותו, וזה לא תמיד קל. משהו לא כשורה – את זה אנחנו יודעים – אבל מה? מה בדיוק? האם באמת היא לא בכוון? או שזה משהו קטן יותר? בשלב כלשהו בשיחה היא אומרת, טוב, בואי נעשה סדר במשימות שלי לשבוע הקרוב. וכאן העייפות שלי מהשחיה היום מתגבשת לתחושה חזקה. יקירתי, את שוחה נגד הזרם.

את שוחה נגד הזרם

עבדת בטירוף קרוב לשנה, עם מעט מאוד מנוחות. נכון, את בכושר. את אחד האנשים החכמים, החרוצים והממוקדים שאני מכירה. אבל כרגע הזרם שאת שוחה בתוכו חזק יותר ממה שאת מרגישה. זה לא זרם חיצוני, אלא פנימי. אבל במיוחד למי שמחובר לעצמו – לטוב ולרע – זה זרם חזק לא פחות מאשר חיצוני. זה זרם חזק, את שוחה נגדו בלי לעצור וזה מתחיל להתיש אותך. מפה מתחילים לעשות שטויות. לא סכנת חיים – אבל לא מקום טוב להיות בו.

את צריכה חופשה קטנה. לפחות כמה ימים. של להניח ראש על המצוף שלך. להניח למשימות. אם היה עולה לך החום היית מבטלת כמה פגישות, נכון? או לפחות לא עושה שום דבר אחר חוץ מהפגישות. אותו דבר עכשיו. אני רוצה שתקראי ספר. לא התפתחות אישית. רומן. אולי קלאסיקה. ותישני לילה אחד לפחות ללא הגבלה. ותצאי לריצה ארוכה כמו שאת אוהבת.

תנוחי. את תחזרי לעצמך. את תביני את הזרמים ויהיה לך כוח להמשיך ולשחות בקצב הנכון ולמקום הנכון.