לא מזמן נסעתי עם חברה גרמניה בשלג, בהרי היער השחור. היא מנוסה בנהיגת שלג. היא אמרה שמה שאנשים לא מבינים לגבי נהיגת שלג, הוא שצריך פשוט לנהוג לאט. מאוד. ואז נשארים בשליטה. נשמע מפחיד לנהוג בשלג, נכון? אבל אם נכנסים לקצב הנכון, מסתבר שזה אפשרי. ומצד שני, לרוב אנחנו לא רוצים לנהוג כל כך לאט.
אם ילד שלי פתאום מגלה פער לימודי בתחום מסוים, מה הקצב הנכון לעבוד איתו? אם אני מגלה שמשהו שאני עושה בקביעות ואוהבת לעשות פוגע בבן זוגי, מה הקצב הנכון לשנות את זה? אם אני רוצה להחליף את הרהיטים בחדר השינה שלי, מה הקצב הנכון? אם אני מגלה שחסר משהו מהותי בחיי, שלא פשוט לארגן – מה הקצב הנכון לקדם אותו?
איך בכלל מודדים קצב פעולה?
אם אני מסתובבת בסטרס מבוקר ועד לילה בגלל הציונים של הבן שלי, האם אני פועלת מהר? אם אני יושבת איתו שעתיים מדי יום במשך 5 חודשים, ואז הוא עובר מ – 60 ל – 85, האם זה היה לאט? מהר? ומה זה בכלל משנה איך קוראים לזה?
התרבות המערבית שלנו מלמדת אותנו שהקצב הנכון הוא – מהיר. היום. כרגע. עכשיו. ובבת אחת. התרבות המזרחית מלמדת אותנו להאט. לנשום. להתבונן. אולי לא לעשות כלל.
ואולי התפקיד שלנו הוא קודם כל להאט, כדי להתחיל להבין מה אנחנו רוצים. ומה אנחנו יכולים לעשות. ומה יהיה הקצב הנכון כרגע. לנו ולמציאות. ואז לפעול. אולי מהר. אולי לאט. אולי שילובים שונים של לאט ומהר. ואם אפשר גם להמשיך לנשום תוך כדי, אז בכלל הסתדרנו.
האם אפשר להכנס לכושר תוך כדי הקשבה?
נ.ב. ניסיתי לעשות דבר דומה בבריכה. חזרתי לשחות אחרי שנים. לא רציתי לדחוף את עצמי חזק ולשנוא את זה, וגם רציתי להכנס לכושר. בדקתי האם אני יכולה לשחות רק במידה ובקצב שאני איהנה מזה, והאם אתקדם ככה. זו שיטה לא מקובלת. היתי גם סקרנית, מה יהיה הקצב שאני אוהב. אז עשיתי ניסויים עם עצמי.
מתישהו, כשנחתי קצת ליד הקיר, גבר במסלול ליד שאל אותי: כמה בריכות את שוחה? כמה שבא לי, עניתי. אז כמה בא לך? לפעמים מעט ולפעמים המון, אמרתי.
בניסוי הזה גיליתי שאני מאוד אוהבת ספרינטים וביניהן מנוחות קצרות. גיליתי שאם אני זונחת את הפרפקציוניזם אני יכולה לשחות משהו שדומה לפרפר ומאוד לאהוב את זה. וגם גיליתי שנכנסתי לכושר ממש מהר ככה, כשהיתי עדינה עם עצמי.
בהמשך נכנסתי גם לעולם הריצה וגם שם גיליתי עוד ועוד את נפלאות הקצב. מה קורה כאשר רצים לאט. מהר. מחליפים ביניהם. נושמים. יש הפתעות. כיף. ותוצאות.