לבחור עם מה מתעמתים ועם מה לא

אני נוסעת ברכבת. יש בה קרון שקט, עם שלטים שאוסרים דיבור בטלפון. מאז שקיצרו והפחיתו קווים, העומס גדל, וגם הקרון הזה לרוב רועש. אנשים מדברים בטלפון בקול רם מהתחלת הנסיעה ועד סופה.

יש פה הרבה שאלות. חבר טוב שחי בלונדון הרבה שנים אומר ששם התנהגות כזו נחשבת לאנטי-חברתית. לדבר בטלפון ולהפריע לשקט של עשרות אנשים הוא התנהגות פוגענית, לחלוטין לא קבילה שם. ככל שיותר צפוף אנשים יותר מבינים שחשוב שהם יתחשבו באחרים, ויש שם קרונות עמוסים ושקטים. זו לא רק שאלה איך אני אישית מעביר את הנסיעה. אנחנו קבוצה, חברה.

אבל לא רק על זה אני כותבת היום. השאלה היא מה עושים.
יש כמה אפשרויות. להתעמת עם המצב הזה או לא. לבקש מאנשים שיסגרו את השיחה, או לא. לפעול בצורה יותר רחבה, לעשות קמפיין חברתי, או לא. לפנות ולהתעמת עם הנהלת הרכבת (הם אוכפים חוקים אחרים, את זה לא), או לא.

וזה נושא יותר רחב, בכלל בחיים. יש דברים שאנחנו יכולים לשנות. יש דברים שלא. וגם אלו שכן – האם ההשקעה בנושא הזה היא בחירה טובה עבורנו כרגע, בשיקול כולל, או שלא.

ואם לא, אז לא.
אז לקבל את זה. לנשום עם זה. זה המצב כרגע, ואני אישית לא יכולה או שבחרתי לא לטפל בזה.
והאם אני יכולה להיות רגועה עם זה.
להרכיב אוזניות ביטול רעשים יקרות, לשים לעצמי מוסיקה, ולהתרכז במה שכן בחרתי לעשות.