איך הילדים שלנו יהיו עצמאיים? אולי אנחנו צריכות ללמד אותם ולדרוש מהם עצמאות מגיל צעיר? אולי אפילו ממש מהינקות? למעשה, זה הפוך: עצמאות נוצרת מתוך ביטחון, ולא מתוך דרישה. ביטחון רגשי עמוק, שצומח מתוך התקשרות בטוחה בינינו לבין הילד.
התקשרות בטוחה (secure attachment) היא הההרגשה והידיעה שיש לילדה על מי לסמוך. שאם היא בוכה, נופלת או מתוסכלת – אנחנו נבוא. נרים, נחבק, נלטף. נהיה שם. נכיר בצרכים שלה ונענה אליהם. לא תמיד נוכל לענות על כל צורך מיד. אבל ככל שנגיב באופן עקבי, אוהב, ונוכח – הילדה בונה בתוכה חוויה:
יש לי על מי לסמוך בעולם הזה. אני טובה, והעולם טוב. אני יכולה לפעול, ודברים יסתדרו.
לפני שנמשיך, אם הנושא של התקשרות מדבר אלייך – כדאי לך להכיר את הקורס שלי "המתמטיקה של יחסים". הוא עוזר להבין לעומק למה אנחנו פועלים כמו שאנחנו פועלים בקשרים, ואיך אפשר לשנות את זה.
מהי התקשרות בטוחה?
התקשרות (attachment) היא מנגנון פסיכולוגי שמלווה אותנו מהלידה – וכל החיים. תינוקות (וגם גורים אחרים) מתוכנתים ביולוגית לנסות ליצור עם ההורים שלהם קשר הדוק. להיצמד אלינו ולדרוש מאיתנו להיות שם איתם, להגן עליהם ולטפל בהם. זו ההתחלה הבריאה שלהם בעולם הזה. אם הם מצליחים בנסיון הזה, ואנחנו מצליחים להיענות להם מספיק בעקביות, הם מפתחים התקשרות בטוחה (secure attachment).
תינוקות בוכים, נצמדים, מושיטים ידיים – לא כי הם מפונקים, אלא כי כך הם בודקים ומוודאים שיש שם דמות יציבה שנמצאת שם עבורם. כשיש שם מישהו שמגיב – שמדבר בטון עדין, שמחזיק, שמלטף – התינוקת נרגעת, ומרגישה קצת יותר בטוחה. בהדרגה, מתוך הביטחון שנוצר, לאט לאט היא יוצאת לחקור את העולם. עצמאות רגשית ופיזית נולדת מתוך קירבה, קירבה שיוצרת ביטחון.
מה תינוקות צריכים
אני זוכרת את ההתחלה של בתי, היום סטודנטית חרוצה ומוכשרת בת 22, שנסעה בעצמה ללמוד בגרמניה, התסדרה שם והתאקלמה – התמודדה עם הביורוקרטיה ועם שפה חדשה, רכשה חברים וגם מתקדמת יפה בלימודים. היא היתה תינוקת קטנטנה שלא רצתה לרדת מהידיים שלנו לרגע. כל היום וכל הלילה רק צמודה אלינו. אמא, אבא, סבתא, סבא, הכל הולך – אבל לא לבד.
אפילו שהיתי די צעירה, זה היה נראה לי טבעי. כבר ידעתי קצת על attachment ועל בטחון, וידעתי גם שכל הגורים נצמדים לאמא. אז פשוט סחבתי אותה איתי עלי לכל מקום, כולל לשירותים, ובמהלך היום נמנמנו יחד בכורסה הגדולה. בלילה ישנו יחד על מזרון גדול. היתי אוכלת בישיבה מזרחית על השטיח, ליד שולחן הקפה הנמוך, כשהיא שוכבת בחיקי (ומדי פעם פירורים נופלים עליה). כך עד שהחלה לזחול, בגיל 8 חודשים.
הקולות סביבי היו נחרצים:
היא צריכה להיות עצמאית! היא צריכה פרטיות (?!) היא צריכה ללמוד להירגע לבד!
ואני ידעתי מה שהיום אני יודעת לנסח הרבה יותר טוב:
התפקיד שלנו כהורים
התפקיד הכי חשוב שלנו כהורים הוא לבנות התקשרות בטוחה. זה נכון במיוחד עם תינוקות וילדים קטנים, אבל גם בהמשך. אנחנו רוצים לבנות אמון. בניית עצמאות היא תהליך טבעי, שכל הגורים חותרים אליו – בקצב שלהם. אפשר בהחלט ללמד אותם לסדר צעצועים, בהמשך לארוז לעצמם תיק לגן ואפילו להכין סנדויץ'. אבל זה יגיע בשלב השני. הם צריכים קודם כל לרכוש בטחון. לקבל אהבה והיענות ללא תנאי וללא מאמץ.
תינוקות וילדים צריכים לקבל מענה לצרכים הרגשיים שלהם, שהם בעיקר – קירבה, אהבה, הכלה, טון רך, וגם שיקוף של מצבי הרוח והרגשות שלהם. תינוקות אוהבים מאוד ומתפתחים מזה שמדברים אליהם בטון שמתאים למצב הרגשי שלהם (שמח, עצוב). זה הבסיס להתפתחות טובה של הבנה של הרגשות שלהם, ובהמשך – ויסות עצמי. בהתחלה הם צריכים שאנחנו נווסת אותם, ולאט לאט הם ילמדו לווסת את עצמם, גם בעזרתנו וגם כשאנחנו לא יכולים להיענות מיד.
הילדים שלנו לא צריכים מענה מושלם, ובכל מקרה בלתי אפשרי להיענות ל-100% מהצרכים של תינוק. מדי פעם נישבר ונברח לחדר השני. העיקר הוא שנחזור. שנחזור כמה שיותר מהר, ונתייצב שוב. זה מה שבונה את הביטחון הפנימי שלו.
מתי נוצרת התקשרות לא בטוחה?
התקשרות לא בטוחה (unsecure) נוצרת אם אנחנו נותנים (או קיבלנו בינקות):
- חוסר מענה רגשי. חוסר הכלה. חוסר ברכות, במגע או בחיבה. התעלמות, נזיפה או עונשים על הרגשות שלנו. אז התינוק מפתח התקשרות נמנעת (avoidant attachment) ולומד להסתמך רק על עצמו. אין טעם לבוא לאחרים עם הרגשות שלי ולמעשה אין טעם להרגיש את הרגשות שלי יותר מדי. נוצר ניתוק רגשי וקושי בקירבה רגשית.
- מענה רגשי לא-עקבי. לפעמים כן ניגשים, נותנים חום ונוכחות, ולפעמים לא. התינוק מפתח התקשרות חרדה (anxious attachment). אם אני רוצה לקבל יחס אני צריך להגביר את הצרכים שלי, להיצמד. לבכות ולדרוש הרבה. אם הולכים ממני אני נכנסת לחרדה ומרגישה רע, שאני לא טובה ויעזבו אותי.
- אגרסיביות, איומים, אלימות או היצמדות חונקת. התינוקת מפתחת התקשרות כאוטית (נקראת גם חרדתית-נמנעת, fearful-avoidant). יש לה צורך גדול בקירבה רגשית, וגם קושי גדול ותחושת חנק כשנוצרת קירבה. נוצר חוסר ביטחון עמוק בשני המצבים, גם בקירבה וגם במרחק.
בולבי, מחלוצי חקר ההתקשרות, התחיל בכלל ממחקרים על ילדים שפונו או נותקו מההורים שלהם במלחמת העולם השניה. הוא הראה את הפגיעות העמוקה שנוצרת כאשר אין מענה רגשי חם ועקבי לילדים, גם אם הם קיבלו טיפול פיזי הולם (אוכל, מחסה). היום אנחנו יודעים שנטישה או התעלמות רגשית יוצרות חוסר אמון, חוסר בטחון ודיבור פנימי שלילי.
איך עושים את זה בפועל?
אם אנחנו חושבים יותר על ביטחון ופחות על עצמאות (בגיל צעיר), האינטואיציה הטבעית שלנו כהורים (סבים, דודים) נכנסת לפעולה. אנחנו מחפשים לתת מענה. עם תינוקות זה אומר לפתור להם את כל הבעיות, וככל שהם גדלים, אנחנו לא צריכים לפתור את כל הבעיות אלא להיות איתם בנוכחות, באהבה, בסבלנות, בהכרה ובשיקוף של מה שקורה איתם. דוגמאות:
- תינוקות רוצים "ידיים"? תנו להם. קחו אותם, חבקו, לטפו. זה לא פינוק – זו בנייה של מוח בריא.
- הם בוכים? תיענו. גם אם קשה, גם אם מתיש, גם אם לא תמיד מצליחים – כמה שיותר נענה, יותר טוב. הבת שלי היתה בוכה כשהתעוררה בלילה, ועד שהגעתי איתה לכורסה, להיניק אותה. היתי שרה לה שיר קבוע כדי שהוא יתקשר אצלה עם הנקה, והיא תבין שאנחנו כבר בכיוון הנכון.
- הם מביעים רגש? תנו לזה מקום. לא לבטל, לא להקטין. להכיר ברגש שלהם – גם אם קשה לנו. התינוק בוכה שאבא הלך והוא נשאר איתכם, או שנגמר המשחק וצריכים לישון, או שנגמר האוכל שהוא אוהב. לא להסיח את דעתו, לא לתת שוקולד, לא להגיד שלא קרה כלום (קרה!). לחבק ולשקף לו: "כן, אתה מאוד עצוב עכשיו, אני איתך".
- לא להעלים את הקושי בכל מחיר. אולי לילד אחר יש צעצוע שהוא רוצה ולא יכול לקבל. אנחנו לא חייבים לקנות צעצוע כזה בהכרח. אבל לחבק אותו, לשקף את הרגשות שלו ולהיות איתו עד שזה יעבור.
- הטון שבו אנחנו מדברים איתם – גם כשעוד לא מבינים מילה – חשוב. אם הם בוכים, נדבר בטון שמשקף עצב. אם שמחים – בטון שמח. זה מפתח את המוח שלהם, את האמפתיה, ואת היכולת להבין את עצמם.
- שימו בצד את הנורמות החברתיות ותנו הכי הרבה שאתם יכולים. אם אתם יכולים לישון איתם (למשל על מזרונים), תעשו את זה. אם אתם יכולים להישאר איתם בבית עוד קצת, עשו את זה. זו השקעה אדירה לטווח ארוך. וכמובן – מה שאתם יכולים.
לפעמים לא נוכל. לפעמים אנחנו מותשים, כועסים, קורסים. זה קורה. כשהילדים שלי היו קטנים זה קרה לי לפחות פעם ביום. הדבר החשוב הוא לחזור. לתקן. לחזור לילד ולהגיד:
הייתי עצבנית, ואני רואה שזה העציב אותך. עכשיו אני כאן.
התיקון הזה – הוא עצמו חלק מהתקשרות בטוחה. הילדים לומדים לסמוך עלינו שנתקן את היחס שלנו אליהם אם נטעה.
אם יש לכם התקשרות לא בטוחה
אולי זיהית את עצמך באחד מהסוגים של התקשרות לא בטוחה. אולי בכמה מהם, ואולי זיהית את בן או בת הזוג שלך או הילדים. אין כאן אשמה. לא כלפי עצמנו, ולא כלפי ההורים שלנו. גם ההורים שלנו וגם אנחנו עשו ועושים הכי טוב שיכולנו, ולפעמים היו קשיים אובייקטיבים עצומים שעמדו בדרכנו ובדרכם.
החדשות הטובות:
- הילדים שלנו גמישים להפליא ויגיבו מהר וטוב לכל התקדמות רגשית שלנו,
- ואפשר לפתח התקשרות בטוחה גם בבגרות!
פסיכולוגים מסכימים על זה, ואני רואה את זה כל הזמן – עם לקוחות ובחיי האישיים. ברגע שיש דמות שמגיבה אחרת – שמכילה, שמקשיבה, שנשארת גם כשקשה – משהו מתרכך. אנחנו לומדות לבטוח. בהדרגה, בזהירות, אבל זה קורה. ראיתי במו עיניי התקשרות כאוטית הופכת להתקשרות בטוחה.
זה דורש טיפול רגשי, שיעזור לכם לבנות יחסים יותר ויותר בטוחים. לא בהכרח זוגיות – הביטחון שלכם יכול להיבנות ולהתחזק בכל מערכות היחסים שלכם, גם אם הן מעטות, וגם עם עצמכם, בדיבור הפנימי שלכם. על זה נעבוד בקורס שלי. בהדרגה נלמד להיות דמות כזאת עבור עצמנו. לדבר לעצמנו בטון אחר. לזהות מה אנחנו מרגישות. לשים לב איפה אנחנו מתרחקות, או נצמדות – ולהצליח להגיב אחרת.
ספר נפלא שאני ממליצה עליו בחום הוא Attached, מאת אמיר לוין ורחל הלר. מדבר על בניה של מערכות יחסים, במיוחד רומנטיות. אם יש לך התקשרות לא בטוחה, סיכוי טוב שאת נמשכת לאחרים עם התקשרות לא בטוחה, ודווקא פרטנרים עם התקשרות בטוחה (שאולי נראים על פני השטח משעממים) יהיו בחירה יותר טובה.
מה עם חינוך לעצמאות?
ככל שנבנה בסיס יותר בטוח עבור הילדים שלנו – השמיים הם הגבול מבחינת מה שאפשר ללמד אותם לעשות. אחרי שהרמתם, חיבקתם, התייחסתם, נעניתם, שיקפתם רגשות – אתם יכולים להתחיל ללמד. כשאתם מצליחים להיות ברוח טובה ולהישאר בתחום אוהב ומשחקי, ילדים יכולים ללמוד המון. תלוי בילדים עצמם, כמובן, בסגנון ובמשיכה שלהם, אבל בטח. ככל שנסכים להשקיע בלימוד וב"הכשרה" שלהם הם יכולים לעשות המון בעצמם. אני הפסקתי לקום עם הילדים שלי לביה"ס בכיתה ב' של הצעיר. הם הכינו לעצמם סנדויצ'ים ונסעו לביה"ס יחד באוטובוס, אחרי שכמובן לימדתי אותם את השלבים.
העניין הוא שאנחנו מפתחים אצלם עצמאות טכנית ויכולות, בעוד שאת העצמאות הרגשית הם בונים בהדרגה, בעצמם ובקצב שלהם.
מה עושים עם כל זה
- בודקים איפה אנחנו עם המאמר. מושך? מעורר התנגדות? איזו?
- שואלים על ההתקשרות שלנו, של בן הזוג שלנו, של הילדים. מה אנחנו מזהים?
- האם יש משהו ביחס לילדים שאנחנו רוצות לנסות לשפר? מה זה? איזה צעד קטן יכול להיות גם אפשרי וגם לקדם אותנו?
- שוקלים את הקורס שלי שיעזור לכם ליצור קירבה, אמון ותקשורת טובה. בזוגיות ובחברויות, עם הילדים ועם עצמנו.
שיהיה לנו בטוב, בשמחה, בבריאות, בשלום ובאחווה.
