לבנות לילדים בטחון עצמי

מטפסים במעלה הר מיוער. תלול! לפעמים אנחנו ממש נאחזים בעצים מעלינו, מושכים את עצמנו למעלה, בידיים. הקרקע מכוסה שכבה עבה של עלים – מחליקים וקשה לטפס. אנחנו קצת ממהרים – השמש נמוכה כבר, ואנחנו רוצים להגיע למעלה, פיקניק קצר בפסגה, ולהספיק לרדת באור.

אורן בן ה – 6 מטפס לפני, מועד ונחבל קלות. בצעד אחד אני כבר לצידו, ובלי לחשוב הרבה, אני מלטפת אותו, טופחת על ישבנו, ואומרת בשקט,

Come on, honey. a bit more

עוד קצת, מותק

אנחנו ממשיכים, ומגיעים לפסגה, עייפים וגאים בעצמנו. שם הפתעה רעה – חזירי בר מגרשים אותנו בחזרה למטה ללא הפיקניק המתוכנן. ואז הפתעה מדהימה – קל בטירוף לרדת למטה. אנחנו כמעט מחליקים על שכבת העלים הרכה, ותוך דקות אנחנו יורדים טיפוס שלקח לנו שעתיים מאומצות.

הסוף לא משנה. זה האמצע שאני נזכרת בו שוב ושוב. הרגע הזה, טפיחת הישבן הזו, מייצגת צד חזק בהורות, במשפחתיות שלנו. והיום, שנים אחרי, התוצאות לפני. זה חשוב בעיני – לא רק לחפש את המכשלות במה שאנחנו עושים, ואיך להשתפר, אלא גם להעריך ולהתגאות במה שעשינו היטב. זה הופך לחלק מהמשאבים שלנו, ומשם – של ילדינו.

כמה נקודות חזקות

אני מנסה לחשוב מה הנקודות שאני גאה בהן בהורות שלי, שמתבטאות ברגע הזה.

• קלילות. אני לא חשה דרמה ולא מגיבה בדרמה כאשר דברים משתבשים. אני בד"כ חושבת כמעט על כל דבר – שזה לא נורא. שזה דבר קטן. שאנחנו בסדר. וגם – מה שאנחנו עושים לא חשוב במיוחד. אנחנו משחקים משחק.
• רף גבוה. אני מנסה לדחוף את הילדים שלי למקומות גבוהים (פיזית, לפעמים…). אני חושבת שכיף לעלות למעלה, ואני מוכנה להתאמץ יחד איתם. אני מקטרת, לפעמים, בבדיחות הדעת – אבל הם רואים שאני מחייכת וממשיכה, ואני מצפה מהם להתנהגות דומה.
• הכרה ברגשות. אני לא פוסלת את מה שהם מרגישים ומה שקורה איתם. ליטפתי את אורן. הוא יודע שראיתי שקיבל מכה ושזה כואב לו. מעולם לא אמרתי – "לא קרה כלום". קרה.
• עקשנות מסוימת. אני אוותר לפעמים, אבל לא כל כך מהר. נפלת קצת? אני נפלתי? זה לא יגרום לי לוותר. היו לנו המון פעמים חוויות מאתגרות בטיולים. קר, גשם, נגמר האוכל, סרפדים, יתושים, משהו ארוך או קשה יותר משחשבנו. לא נורא.
• אם אני מוותרת זה באהבה. בלי להאשים, בלי להתחרט. מותר גם להסתובב אחורה.
• אופטימיות. אני חושבת שדברים יסתדרו. שהמכה הקלה תעבור תוך דקות. שאנחנו תיכף נגיע לפסגה. ושנצליח לרדת, גם אם לא ברור בדיוק איך.

כבר אין לנו טיולים כאלה

שנים אחרי הטיול ההוא, הילדים שלי כבר לא רוצים לטייל איתי כמעט. מעדיפים את החברים, חוג סיירות, ענפי ספורט תחרותיים אלו ואחרים. בנסיעה האחרונה לחו"ל הם לא הסכימו לטפס על שום הר, ולמעשה הסכימו להניח את הטלפון מהיד רק כשלקחתי אותם לדקתלון.

איפה הטפיחה הזו על הישבן

אבל אני יודעת שהטפיחה הזו על הישבן עוד שם. היא לא מתבטאת בדיוק כפי שאני היתי רוצה שתתבטא, למשל בציוני 100 עגולים. היא מתבטאת בזה שהם התייאשו ממני ומהאוכל הבריא שלי, דורשים ממני כסף והולכים לסופר בעצמם. היא מתבטאת בזה שהבת שלי, ללא דרמה, נוסעת  מבי"ס לעשות בייביסיטינג, ואז מגיעה הביתה ועושה את כל שיעורי הבית שלה עד הערב. הם לא צריכים להיות צמודים אלי כל הזמן – יש כוח שנתתי להם שנמצא אצלם.