להביא שמחה ליחסים

למה קשה לנו ביחסים

בתור תינוקות לא היינו חיוביים במיוחד. בשניה שמשהו הפריע לנו, הפנינו את זה החוצה. היינו שליליים. תרגמנו כל אי נוחות קלה שלנו לבכי ולצרחות. עשינו מה שנקרא בפסיכולוגיה "הדבקה רגשית" (emotional contagion) – הדבקנו את ההורים שלנו בתחושות השליליות שלנו, כך שהם ירגישו רע ויטפלו בנו במהירות.

זו היתה מערכת היחסים הראשונה שלנו, ועמוק בפנים משהו בצורת התקשורת הזו מרגיש לנו טבעי. כששלומנו לא טוב, אנחנו לפעמים עוברים רגרסיה ומתנהגים כמו תינוקות. אנחנו עושים פרצופים קודרים, מתרחקים, בוכים, צועקים ותוקפים – מתוך ציפיה לא מודעת שזה יעבוד. שיבינו אותנו ללא מילים, ויטפלו בנו באהבה. שאחרים ישימו את הצרכים שלהם בצד לגמרי. שדברים ישתפרו מתוך השליליות שאנחנו מפזרים סביבנו.

יש אנשים שבאמת לא התבגרו רגשית, ומתקשרים בצורה כזו המון. זו תופעה קשה להתמודד איתה. רובנו לא שם, ועדיין, אנחנו כך לפעמים – ושם מסתבכים.

הקושי גובר ככל שהקשר קרוב יותר

סיפרתי בהזדמנויות שונות על אירוע שקרה לי לפני שנים רבות. עמדתי בתוך בריכה קטנה עם בני התינוק, בשיעור שחיית תינוקות. לצידי עמדה אישה אחרת, תינוק בזרועותיה, וביקשה במאור פנים מגבר שעמד מחוץ לבריכה שיושיט לה מגבת. היא חייכה אליו בנעימות, וביקשה ממנו את המגבת בכזו עדינות – שהיה לי ברור שהם לא זוג. ידעתי שלבן זוגה היא לא היתה מתייחסת יפה כל כך.

ככל שמערכת היחסים קרובה יותר – זוגיות ומשפחה עומדות בראש – אנחנו נופלים יותר בקלות לפח הזה של רגרסיה להתנהגות שלילית. אנחנו מרגישים את תחושת ה"מגיע לי" (entitlement) התינוקית. חלקים עתיקים מסוימים במוח שלנו מבלבלים את האנשים הקרובים הללו עם הורינו, לפני שנים רבות. החלקים הללו במוח חסרי תחושת זמן.

למה צריך קואצ'ינג או טיפול

זו הסיבה שטיפים ליחסים לרוב לא יספיקו. בכלליות, אנחנו יודעים להיות עדינים, מתחשבים, לחפש win-win. הבעיה נוצרת כאשר קשה לנו, כאשר צץ אצלנו כאב עמוק, ואז אנחנו נזרקים אחורה לאסטרגיות התינוקיות-שליליות האלה שהורסות את היחסים. העבודה היא בנקודות הכאב שלנו. ללמוד לזהות את נקודות הכאב האלה ולרפא שם חלק מהכאב, או לפחות להצליח לזהות ולהפריד את האירועים מהעבר והאירועים היום.

עם זאת… יש לי גם הצעות עבורכם, ועוד הרבה ויותר לעומק בקורס שלי המתימטיקה של יחסים.

כמה חיוביות אנחנו צריכים?

ג'ון וג'ולי גוטמן הם שני פסיכולוגים-חוקרים שניתחו סטטיסטית מספר עצום של זוגות, כאלו ששמחים יחד וכאלו שלא. הם התפרסמו בקביעתם שעבור זוגות "טובים", היחס בין מחוות שליליות לחיוביות עומד על 1 ל-5. הם עושים 5 מחוות חיוביות על כל מחווה שלילית אחת!

דוגמאות למחוות חיוביות:

• חיוך
• מגע (ליטוף, חיבוק, הנחת יד על הכתף)
• מבט עיניים
• דיבור נעים
• מחמאה
• הסכמה ("כן, בוא נלך לסרט הזה!")
• הצטרפות ("נכון, גם אני חושבת ככה")
• צחוק מבדיחה.

דוגמאות למחוות שליליות:

• טון ציני, נוזף או לא נעים, הרמת קול
• בדיחה על חשבון השני (לרוב האנשים זוהי מחווה שלילית)
• ביקורת
• תיקון (כולל תיקון שפה, לרוב. ילדים הם יוצא מהכלל)
• התעלמות
• סירוב ("רוצה לצאת להליכה?" –  "לא בא לי הערב")
• גם בקשה יכולה להיות מחווה שלילית, אם זה משהו שלא נוח לשני לעשות.

כיוון מחשבתי אחר – סטיבן קובי ("7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים ביותר") מדבר על "להפקיד בחשבון הבנק" של היחסים. מחוות חיוביות הן הפקדות ליחסים. מחוות שליליות הן משיכה. אפשר בהחלט למשוך מדי פעם כסף מהחשבון, אם אנחנו דואגים להשאיר אותו בפלוס.

אנחנו לא יכולים לנהל יחסים עם מחוות חיוביות בלבד. נסיון כזה להימנע מכל מחלוקת ועימות יתפוצץ מהר מאוד, כי אנשים אחרים לא יודעים מה אנחנו מרגישים וצריכים (בניגוד לפנטזיה התינוקית-רומנטית שלנו..). לפעמים נצטרך לבקש משהו או לדבר על נושא שכואב לנו. נצטרך לטפל במחלוקות. נצטרך מדי פעם לעשות מחווה שלילית.

השאלה היא איך לעשות את המחוות השליליות האלה, ומבחינת הגוטמנים – בעיקר כמה. אנחנו צריכים יחס גבוה של מחוות חיוביות, כלומר לעשות הרבה מאוד מהן.

זה רלוונטי גם לילדים. אני ניהלתי את הילדים שלי, לימדתי אותם וביקשתי מהם בקשות בלי סוף כשהם היו קטנים. היו להם המון דרישות וכללים. אבל זה היה מלווה בהמון חיבוקים, משחקים וסיפורים, שינה משותפת ועוד ועוד, כך שהדברים התנהלו רוב הזמן ברוח טובה ושמחה. חשבון הבנק של היחסים שלנו רוב הזמן היה בפלוס גדול ושמן, כך שבהחלט יכולתי גם למשוך ממנו.

אם אנחנו רוצים שיקשיבו לנו יותר, חלק גדול מזה טמון במחוות חיוביות. המון.

חורים באמפתיה

אמפתיה היא היכולת שלנו לעמוד בנעליו של האחר (עוד על אמפתיה בקורס ובספר שלי). להבין מה עובר עליהם. אמפתיה לא אומר שאנחנו מסכימים להכל או מקבלים הכל. זה אפילו לא אומר שסלחנו על הכל. יש פגיעות שנפגענו בעבר שידרשו המון ריפוי (לפעמים, שנים), ואולי אנחנו עוד לא נרפאנו ולא יכולים לסלוח. עדיין, יכולה להיות לנו אמפתיה.

לתינוקות אין אמפתיה. לילדים עד גיל 7-8 (!) אין אמפתיה אמיתית. הם מבינים מה נדרש מהם (לא להרביץ, למשל) אבל לא מבינים למה (כי זה כואב למישהו אחר). להם זה לא כואב, והם נעלבו מאותו הילד, למשל, אז מה הבעיה?

להרבה מאיתנו יש בקשרים מסוימים "חורים באמפתיה". מקומות שבהם, מתוך חוסר ידע או מתוך פגיעות שלנו, אנחנו לא יכולים לראות את האחר. חורים באמפתיה הם כמו חורים בסירת היחסים. הסירה הזו תשקע. בנקודות בהן אין לנו אמפתיה לא נוכל באמת להיות קרובים ופגיעים. לא נוכל לתקשר ברוגע ובקונסטרוקטיביות. הכאב שלנו תמיד יצוץ שם ואנחנו ניסוג או נתקוף.

זו עבודה חשובה לטיפול או לקואצ'ינג, על הנקודות הללו אצלנו שמתבטאות ביחסים.

למה כולנו רגישים

אתם כבר מתחילים להבין את זה: כולנו מאוד מאוד רגישים. להכל. לביקורת. לכעס. לחוסר שביעות רצון מאיתנו. לטון שעולה כלפינו, אפילו טיפה. נשים, גברים, ובכל גיל.

רק אתמול דיברתי בטלפון עם חברה ותיקה וקרובה שלי. צלצלתי אליה, ותוך כדי דיבור על מה שלומנו כרגע בזמן המלחמה, אמרתי באגביות שאני נגד המלחמה. הטון שלה השתנה מיד:

כן? את נגד המלחמה? את יכולה להגיד לי מה הפתרון שלך?

אם מישהו היה קורא את השיחה הזו בספר, דבר פה לא היה נשמע דרמטי. היא שאלה שאלה פשוטה ולגיטימית. אם אני נגד דבר אחד, מה ההצעה החלופית שלי?

אבל הטון… הטון לא השאיר מקום לספק. שהיא רותחת עלי (ועל קבוצה שלמה, כמובן). ואני הגבתי לטון הזה כמו להתקפה עלי, למרות שהיא לא צעקה. היא טוענת שהיא רצתה לדבר איתי על זה, ושהיא מחפשת אנשים שמוכנים לדבר על זה בצורה פתוחה. אבל אנחנו כולנו רגישים, גם אני, והטון שלה הקפיץ אותי. לא באמת יכולנו לנהל שיחה פתוחה בסיטואציה הזו.

בתור תינוקות הינו פגיעים מאוד, וגם בהתפתחות האבולוציונית שלנו – אנחנו וכל היונקים פגיעים מאוד מבחינה חברתית. בטבע, כשהתפתחנו, נידוי היה שווה כמעט לגזר דין מוות. אנחנו כולנו מאוד רגישים לרגשות, לטונים ולהבעות פנים, והן בקלות נחוות אצלנו כהתקפה, ככה אנחנו. אם יש לכם כלב, אתם בטח רואים את זה גם אצלו.

חלק מהקושי הוא שהרגישות הזו גבוהה יותר בתוך הקשרים הקרובים ביותר, כי הם הכי מתערבבים במוח שלנו עם ההורים ועם הינקות שלנו. אם קופאית בסופר זועפת אלי, אני יותר מצטערת בשבילה שעובר עליה יום קשוח, מאשר לוקחת את זה אישית. אבל אם אמא שלי או בן הזוג שלי מעלים טיפה את הטון שלהם, זה חודר הרבה יותר עמוק.

עדינות עם מחוות שליליות

אם אתם מבינים כמה אנחנו כולנו רגישים בפנים, ממש כמו תינוקות וילדים מאוד צעירים, אתם מבינים בכמה עדינות אנחנו צריכים להתנהל בתוך הקשרים שלנו, אם אנחנו רוצים שהם יהיו טובים.

אם יש לכם פעוט בן שנתיים ואתם רוצים להוציא אותו מהבית כשהוא יושב ומשחק בלגו, אתם באים אליו בעדינות. בחיבוק, בחיוך. בטון רך, באהבה. אתם כמובן עושים מחווה שלילית: הוא משחק ואתם מבקשים משהו אחר. אתם מפריעים לו. אם תבואו חזק, תקבלו טנטרום מהסרטים. אנחנו לא רוצים להעיר את המפלצת התוקפנית והמתנגדת שיש בכל פעוט, וגם בכל אחד מאיתנו.

זו לא מניפולטיביות. זה להתאים את עצמנו למציאות האנושית.

אז… איך עושים מחוות חיוביות? איך מכניסים שמחה ליחסים?

להשתמש בשפות אהבה שונות

אחד הכלים שאני מלמדת יותר לעומק בקורס שלי הוא – להשתמש בשפות אהבה שונות. שמתם לב שאנשים שונים מביעים אהבה וגם מרגישים אהובים בדרכים שונות לגמרי?

גארי צ'פמן מדבר בספרו "5 שפות לאהבה" על 5 שפות אהבה שונות:

• מילות אישור (אני אוהב אותך, את יפה, תודה על הערב המקסים)
• מעשי שירות (לעזור במשהו, להכין אוכל, לתקן משהו בבית, לסחוב קניות)
• מגע (חיבוק, ליטוף, שינה יחד, סקס)
• בילוי זמן איכות יחד, ללא הפרעה
• מתנות.

לכל אחד מאיתנו יש שפה או שתיים ראשיות, ובערך לרבע מהאנשים יש הבדל בין השפות שבהן הם מביעים אהבה לבין אלו בהן הם מרגישים אהובים. עצרו רגע, האם אתם יכולים לזהות את שפות האהבה הכי חשובות שלכם? ומה עם אלו שסביבכם?

הבנה של שפות האהבה הטבעיות שלנו ואלו של הסובבים אותנו יכולה להשפיע לטובה, דרמטית, על מערכות היחסים מכל סוג.

שפות אהבה זרות

כדי להכניס מחוות חיוביות, שמחה ואהבה לתוך היחסים שלנו אנחנו צריכים ללמוד להתבטא בשפות האהבה שלהם. לא בשפות שלנו. כן, השפות שלנו טבעיות לנו, ואולי נראות לנו "הגיוניות" או "נכונות", אבל זה לא משנה. המחוות שלנו לא מגיעות ליעדן ולא משפיעות מספיק. לא כמו שהיינו רוצים.

זה קצת כמו לדבר בשפה זרה. זה דורש תרגול ומרגיש פחות טבעי בהתחלה. לפעמים זה אפילו יהיה לנו קשה. אולי לבת הזוג שלי חשוב המגע, ולי השפה הזו פחות טבעית. אני נוטה לעשות דברים בשבילה, זו השפה שלי. אני עושה קניות, כולל מה שהיא אוהבת, מכינה ארוחה טובה ומנקה את המטבח. אבל לא חיבקתי אותה, כי אני כועסת עליה. ה"גישור" שלי לא עובד כי הוא לא מדבר בשפה שלה (וגם, כי כמו שאמרנו, כולנו רגישים לטונים, וכנראה שזה עובר).

זה לא פשוט, ואני לא מעודדת אתכם לכפות על עצמכם מצבים ומעשים שלא טובים לכם, כמו מגע שאתם לא רוצים בו. אבל אנחנו צריכים לחפש את הגישור. לאתגר את עצמנו קצת. לחפש איפה הגבולות שלנו באמת עוברים. אולי יש משהו שבני הזוג שלנו צריכים בזמנים מסוימים וכן יכול לעבוד לנו? אולי אפילו להיות טוב גם לנו, בניגוד למה שחשבנו והכרנו?

יש לנו אחריות גם לתקשר את שפות האהבה שלנו ואת הצרכים שלנו. זה נראה לנו ברור, אבל זה לא.

אם אתם רוצים לקרוא את הספר של גארי צ'פמן, יש לו את הספר הראשון שהוא לזוגות, וגם גרסה לפנויים ופנויות – שהוא ספר נהדר שמרחיב את הנושא של שפות אהבה גם למערכות יחסים אחרות כמו משפחה ועבודה.

הכרה והוקרה

לכולנו יש שני צרכים עמוקים: שיכירו במי שאנחנו, במעשים שלנו, בערכים שלנו ובדיעות שלנו. שיראו אותנו. וגם: שיוקירו אותנו על כל אלה. שיעריכו. שיתלהבו. שיודו לנו. למעשה, זה אחד הדיאלקטים של שפת האהבה "מילות אישור".

עם זרים אנחנו עושים את אלו בטבעיות. אנחנו מנומסים ומשתדלים להיות נחמדים, בטח אם אנחנו צריכים מהם משהו. אנחנו מודים על כל דבר קטן. עם הקרובים אלינו, ובמיוחד בקשרים ארוכים, אנחנו נוטים לשכוח מכל זה. אולי מתוך התרגלות. התחשבנות ("אני עבדתי המון, למה להודות לו על העבודה שלו?") אולי מתוך כעסים שנצברו. אולי מתוך מודלים שגדלנו בתוכם.

הכרה והוקרה הם לא רק מושגים עמוקים, אלא גם כלים פרקטיים וזמינים להוסיף מחוות חיוביות, שמחה ואהבה לחיינו: להתחיל להודות, לשקף ולציין דברים יפים וטובים שאחרים עושים ואומרים, וגם על האיכויות היפות שלהם. משפטים כאלה נהדרים ליחסים:

כמה נהדר ששטפת כלים הערב, זה ממש שימח אותי
הסרט שבחרת לנו היה מושלם
את דיברת עם הילד כל כך נעים, ממש חיממת את ליבי
את שלחת לי את הדו"ח בזמן וזה כל כך עזר לי
הכסף שאת מרויחה הוא דבר נפלא למשפחה שלנו.

יתכן שטבעי לכם להשתמש במשפטים כאלה בצורה קבועה, ואישית עבורי זה טבעי לגמרי. אבל אם לא, האם אתם מוכנים לצאת מדרכיכם? האם אתם מוכנים ללמוד, לתרגל ולהשתנות? או שאתם רוצים לשפר את היחסים שלכם אבל מחכים שזה יקרה מעצמו, או יגיע מהאחרים? האם אתם מוכנים לקחת אחריות?

אם תגבירו את מידת ההכרה וההוקרה שאתם נותנים, זה ישפיע גם על ההכרה והוקרת התודה כלפיכם. אפשר גם לבקש הכרה והוקרה:

היה לך נחמד מה שהכנתי לך?

גם זה לא מרגיש טבעי, אבל יכול לשפר את היחסים שלנו.

לצאת ממעגל הויכוחים

אם אנחנו רוצים להגדיל את היחס של מחוות חיוביות ושליליות ביחסים שלנו, כדאי לנו להוסיף הרבה מחוות חיוביות, כמו שדיברנו, אבל גם להפחית את מספר המחוות השליליות. אחד מסוגי המחוות השליליות הנפוצים הם ויכוחים מיותרים.

ויכוחים מיותרים הם ויכוחים חוזרים על עצמם, שבהם אף אחד לא באמת מקשיב לשני. שווה מאוד לזהות את מעגלי הויכוחים האלה ולפעול לצאת מהם. בכל סיטואציה שבה לא מקשיבים לכם, שווה להפסיק לדבר. אני לא מדברת על ניתוק או על "עונש שתיקה". אלא להפסיק להגיד את אותו הדבר שאתם אולי אומרים שוב ושוב, ואין אליו אוזן קשבת. אולי להתחבק במקום זה. אולי להכין כוס תה או לצאת להליכה. אולי לשאול שאלה ולהקשיב בכנות. אבל לא לנסות להגיד את הדבר שלכם שלא מקשיבים לו. כאן הרחבתי על זה.

סוג נוסף של מחוות שליליות שאפשר להפחית הוא עקיצות. כאן דיברתי על להשתחרר מפאסיב אגרסיב.

לכבד מרחב אישי

לכל אחד מאיתנו יש צורך מסוים במרחב אישי פרטי. חלקנו צריכים הרבה מרחב וחלקנו צריכים פחות, אבל אנחנו צריכים מרחב. אנחנו צריכים לפעמים להיות לבד בבית או לפחות לבד בחדר. בלי דרישות, בלי תקשורת. אנחנו צריכים גם זמן לעצמנו, לתחביבים שלנו, למחשבות שלנו, או לאנשים שהם מחוץ למערכת היחסים הזו.

לכבד מרחב אישי היא מחווה חיובית. לזהות את הזמנים שבהם אנשים צריכים את המרחב שלהם או המרחק מאיתנו. לתת את זה במאור פנים. וכמובן, למצוא דרכים שבהן זה יכול לעבוד גם עבורנו.

התנצלות מכל הלב

יש נושא שלפעמים אנשים טובי לב, שעושים המון מחוות חיוביות מפספסים: התנצלות.

אין דרך להיות ביחסים קרובים בלי לעשות מחוות שליליות. חלקן נדרשות לגמרי – לדבר על נושאים כואבים או לא נעימים, לבקש בקשות לא נוחות – וחלקן פשוט תקלות. אנחנו מפשלים. מדברים כאשר אנחנו מופעלים רגשית. מגיבים חזק מדי. מדברים או פועלים לפני שחשבנו על זה. זה קורה ויקרה. השאלה היא: מה עושים עכשיו?

הטעות הנפוצה היא פשוט לעבור הלאה, או "לדפדף". טעות אחרת היא לנסות לתקן את מה שעשינו, ועכשיו להיות נחמדים. זה טוב, אבל קודם – בואו לא נפספס את ההזדמנות לעשות מחווה חיובית חשובה, שתקדם הרבה את היחסים, והיא: התנצלות מכל הלב. אם אתם רוצים ללמוד לעומק לבנות את היחסים מתוך יכולת להתנצל, יש עוד ספר מעולה של גארי צ'פמן על זה.

התנצלות מכל הלב היא שיחה שלמה. שיחה הכוללת:

• לקיחת אחריות שלנו. שיתוף עמוק של מה שהיה אצלנו ומתוך מה פעלנו (בכנות!)
• הקשבה לצד השני, מה עבר עליהם? מה היה שם בשבילם? להקשיב ולשמוע, גם אם זה לא פשוט לנו. לתת להם לספר את הסיפור מבחינתם ומה הרגשות שזה העלה.
• תיקון, אם אפשר. איזה תיקון הם מבקשים מאיתנו? ומה אנחנו יכולים לעשות? זה אולי לא התיקון שהיינו חושבים עליו בעצמנו.

למעשה, אם אנחנו לא מתנצלים, אנחנו עלולים בפועל להכחיש את מה שהיה, ואפילו להיכנס לסוג של גזלייטינג, גם אם לא בכוונה. לרוב האנשים יש תחושה קשה מאוד אם טעויות כלפיהן לא מקבלות הכרה, והפוך, גם – התנצלות אמיתית, שמתנהלת בצורה של שיחה עמוקה ופתוחה, יכולה לבנות את היחסים בצורה שלא היתה אפשרית אפילו לפני הפגיעה.

עוד על התנצלות, ובמיוחד כלפי ילדים.

מה עושים עכשיו?

אז… חשבו על אחת ממערכות היחסים שלכם. איזה ציון הייתם נותנים לעצמכם על מחוות חיוביות? גבוה? נמוך? ומה עם מחוות שליליות? עושים הרבה? מעט?

ואיך אתם יכולים לשפר את הקשר הזה שלכם? אולי קיבלתם היום רעיון לסוג אחד של מחווה חיובית שאתם יכולים להוסיף? או מחווה שלילית להפסיק?

מספיק רק שיפור אחד, ואתם מתקדמים… בהצלחה מכל הלב, ואני כאן לרשותכם לעזרה 🙂