להגיד "כן" לחיים

"שמתי לב שהמחשבה הראשונה שלי היא לעולם לא הטובה ביותר שלי. המחשבה הראשונה שלי היא תמיד של מישהו אחר, היא תמיד מה שכבר שמעתי על הנושא, תמיד החוכמה המקובלת. רק אם אני מתרכז, דבק בשאלה, סבלני, נותן לכל חלקי התודעה שלי להשתתף, רק אז אני מגיע לרעיון מקורי". פרופ' ויליאם דרשוויץ, ייל.

שמתי לב כמה "לא" אני אומרת לכל דבר שמציעים לי. מזמינים אותי לטיול עם עוד משפחה עם ילדים, בשבת. אני עדיין לא יודעת מה אנחנו עושים בשבת, אני אומרת, ובראשי פשוט מוחקת את המידע. לא בא לי. לא מזמן המחזמר CATS הגיע לחיפה. שלחתי מייל לחברתי, מה דעתך שנלך? היא חזרה ואמרה שההפקה לא נראית לה מספיק טובה. מחקתי את המייל, ושכחתי מזה. יש ספר טוב שכדאי לך לקרוא, ממליץ לי ידיד. איזה ספר? אני מתעניינת. ובסוף השיחה ברור לי שאני לא זוכרת את שם הספר, אבל אני לא שואלת שוב. כך או כך, לא אקרא אותו.

לא מזמן דיברתי עם אחותי. היא השתתפה בסדנה בסופ"ש, מסוג שהיא עושה כבר שנים. היא אמרה: שאלתי את עצמי איך אני מביאה אותך לשם? איך? מה אני צריכה לעשות בשביל שתשתתפי גם את בסדנה הזו? להתחנן? לאיים? לשלם? זה כל כך נפלא, ואני לא יודעת איך אני מוותרת לך על זה.

ברגע שהיא אמרה שהיא שקלה לשלם עבורי על הסדנה, עלה עצב לעיני. אחותי הקטנה, שבכיסה מצויות פחות פרוטות מאשר בשלי – רוצה לשלם כדי שאשתתף בסדנה. עד כדי כך היא אוהבת אותי ורוצה שאחווה את החוויה הטובה הזו, את השינוי הטוב הזה. זו היתה הפעם הראשונה ששקלתי להשתתף בסדנה הזו, שהיתה לי דיעה לא טובה עליה. רק כי היא רוצה כל כך. רק כי היא חושבת שזה יהיה לי טוב. שווה לנסות (ואגב, בסופו של דבר השתתפתי וזו היתה אחת החוויות החזקות בחיי).

לא מוכנים לזוז צעד הצידה

מה שאני רוצה, מה שנדמה לי שכולם רוצים, הוא לעשות שינוי. שהחיים שלנו יהיו שונים. קצת או הרבה. ובכל זאת אנחנו לא מוכנים לזוז צעד הצידה. אנחנו כל כך פוחדים להתאכזב, להוציא כסף לריק, לחוות חויה לא טובה – שאנחנו מוותרים על כל הסיכוי להיות מופתעים לטובה, להשקיע השקעה מעולה, או לחוות חויה נפלאה.

אז איך השינוי הזה יקרה? איך משהו יתחדש בחיינו אם אנחנו נאחזים כל כך במוכר? חוששים כל כך מהחדש? לא מוכנים לנסות ולו שינוי קטן?

אנחנו חברה "ישבנית"

חשבתי לסיים כאן את הקטע. אתם כבר מבינים מה התכוונתי להציע. אבל חשבתי על זה עוד קצת. זה לא רק הלך רוח ומצב רוח שגורמים לנו לא לזוז לשום מקום, פיזית ובכלל בחיים. זה גם איזה הרגל פיזי. אנחנו יושבים רוב הזמן. אחותי אומרת שאנחנו "חברה ישבנית". אנחנו לא זזים. רובצים ואוכלים. ואז נוצרת איזו תחושה כבדה בגוף. שאנחנו לא רוצים לזוז. ולעומת זאת, אם אנחנו כבר מתחילים לזוז – יוצאים לטיול בטבע, אפילו קטן, או מדליקים מוסיקה ורוקדים, או משתתפים בשיעור ספורט – הגוף שלנו נכנס למצב אחר, קליל, ופתאום גם המחשבה שלנו יותר קלילה. קראתי מחקר שגילה שאנשים שעוברים לאכול ביד הלא דומיננטית שלהם יכולים לרזות ע"י כך. הם פשוט יוצאים מן ההרגלים האוטומטיים שלהם וכך נעשים יותר מודעים בעת האכילה. המוח שלהם מתעורר והם יכולים לאכול פחות.

האם להצטרף לנבחרת התעמלות קרקע?

לפני כמה שנים, ביתי הבכורה עלתה לכיתה א'. היא כבר התעמלה שנתיים והתקבלה לנבחרת התעמלות קרקע. היתי צריכה להחליט אם ללכת על הנבחרת, או להשאיר אותה בחוג רגיל. היו לי הרבה סיבות נגד הנבחרת. זה היה נראה לי תחרותי מדי, מעמיס מדי, יותר מדי הסעות, too much. נטיתי לסרב. ישבתי ליד אולם הספורט ושיחקתי טאקי עם בני הצעיר, צריכה כבר להחליט, ופתאום עלה לי משפט בראש: הנבחרת זה יותר "לחיות את החיים". משהו משך אותי לשם – לא רציונל, אלא תחושה. והלכתי על זה. עם פחדים וחששות. אחרי כמה חודשים – והיו גם קשיים – לא הבנתי איך כמעט ויתרתי על זה. החיים שלנו בהחלט היו "יותר חיים". יותר קשה ויותר מרגש ונפלא. אחרי השנה הראשונה היו כבר מעט מאוד קשיים ונשארו רק הרבה עבודה והרבה מאוד כיף.

ולא שכחתי את זה. יש בחירות שהן להגיד כן לחיים.

מאמנים ומטפלים – זה קשור גם לשווק

איפה אנחנו מסרבים להגיד "כן" בשווק? ולמה בכלל כדאי להגיד כן?

כתבתי ״מדריך שיווק למאמנים ומטפלים״, כאן מקבלים במתנה:

 

אולי יעניין אותך גם:

  • להדחקה יש כוח פרקטי וגם מחיר רגשי כבד. מהו, ועל הכוונים לצאת ממנה.

  • מרכיב סודי שאולי חסר ביחסים שלכם עם אחרים, עם עצמכם ועם תהליכים. קטע קצת פואטי,…

  • בסרט הספרדי "קח את עיני" הגבר מכה את אשתו והיא נשארת. מדוע אנחנו נשארים?