להירגע ללא סמים וסדרות

חשבו רגע על הילדים שלכם (או אחיינים, נכדים…) – האם הייתם רוצים שבכל פעם שהם נסערים, עייפים או מוטרדים, הם יתיישבו מול הטלויזיה עם שוקולד? שיצליחו להירגע רק באמצעות המסך או החטיף? לא, נכון? זה לא מה שאנחנו מאחלים להם.

על ילדים זה די ברור לנו: אנחנו רוצים שהם ידעו לווסת את עצמם. שיהיה להם חוסן. שיהיו מחוברים לעצמם, לרגשות שלהם, עם כל העליות והירידות שהחיים מזמנים לנו. בלי להיות מוצפים מדי ובלי להדחיק את הכל. שיוכלו להתחבר גם אלינו ואל אחרים, להיות קרובים ולתקשר, גם בעיתות שמחה וגם בעיתות כאב. שידעו לנווט בתוך הסערות הרגשיות של החיים.

ומה איתנו? מה הסטנדרט שלנו לעצמנו? האם הדרך היחידה שאתם יודעים להירגע בערב היא אך ורק מול סדרה? האם אתם יכולים להירדם אך ורק בגלילה בטלפון? לשחרר את יום העבודה אך ורק עם כוסית אלכוהול ביד, ג'וינט, סיגריה, חטיפים או ממתקים? האם אתם יודעים להירגע וליהנות מזמן איכות לבד, בחברה או באינטימיות מינית רק בליווי אלכוהול, סמים או ממתקים? אולי הסם שלכם זה פורנו, ורק איתו אתם יכולים להירגע ולהיות עם עצמכם?

אם כן, אם זו הדרך היחידה שלכם – אתם לגמרי לא לבד. זה מאוד נפוץ, וכמעט גורף. אבל האם זה מה שאתם מאחלים לעצמכם? אני לא! אני מאחלת לכם את מה שאתם מאחלים לילדים, וגם יודעת שזה לגמרי אפשרי. זה תהליך, אבל אפשרי.

אם יש לכם הפרעת קשב, יש לכם רגישות מיוחדת להתמכרויות. חלק מזה פיזיולוגי וחלק קשור לתסכול ולתחושת ביקורת שאולי הייתם חשופים אליה מגיל צעיר. אני ממליצה לכם על הקורס שלי שיעזור לכם בשני הכיוונים.

חוסן וגמישות רגשית

הרגשות שלנו הם כמו מטוטלת, שנעה בין הרגשות הקשים, הכבדים, של כעס, יאוש, פחד, שנאה אפילו – ובין הרגשות הקלים, הנעימים, של שמחה, ביטחון, עניין, התרגשות והתלהבות. כאן סרטון ומאמר על זה. בניגוד לאינטואיציה (אולי) ולרצון שלנו להיות רק ברגשות החיוביים, מטוטלת היא סימטרית לשני הצדדים. ככל שנאפשר לעצמנו ללכת גם למקום הכבד, בלי לברוח, בלי להדחיק, ונוכל למצוא שם איזה רוגע ונשימה – ננוע משם כלפי מעלה, באופן טבעי, לעבר השמחה והבטחון. זה תהליך התפתחות. לפתח את היכולת שלנו להירגע כשאנחנו במקום נסער. בלי להתנגד לסערה ובלי להסב את תשומת ליבנו לכיוון אחר. ואז הסערה לא רק תחלוף אלא גם נהיה במקום רגשי טוב יותר, באופן טבעי.

גם זה ברור לנו, אינטואיטיבית, עם ילדים קטנים. אם הם נסערים, נופלים ובוכים – אנחנו נוטים לחבק אותם (אלא אם כן אנחנו מותשים ונסערים מדי בעצמנו). אנחנו מעודדים אותם לספר מה קרה, או, אם הם קטנים מדי – מתמללים בעצמנו ("נפלת וקיבלת מכה! ועכשיו הברך כואבת!"). מה אנחנו עושים? אנחנו מעודדים אותם להישאר לרגע בקצה הכואב של המטוטלת הרגשית, יחד איתנו, וסומכים על התהליך הטבעי שלהם, שיקח אותם בעוד דקות ספורות בחזרה למצב הרגיל, האנרגטי והשמח שלהם. הם ישבו עלינו לדקה או שתיים ואז ירוצו בחזרה לשחק.

סמים ומסכים מדכאים את השמחה

כל הסמים, כל הממתקים, פורנו וכל ההתמכרויות (כולל מסכים כל היום) מדכאים אותנו. הם פועלים כולם באותה הצורה: נותנים לנו שיא זמני קצר של דופמין, שנותן תחושה רגעית טובה, ואז מנחיתים אותו לרמה נמוכה יותר ממה שהיתה לנו קודם. שיאים של דופמין מכייסים לנו את שמחת החיים, שימוש אחר שימוש. מאמר והקלטה על דופמין, מה מוריד אותו ואיך לשקם אותו. יש עדויות מדעיות מבוססות על כך, שהתמכרויות פוגעות בשמחת החיים שלנו דרך כמה מנגנונים ביולוגיים שונים. האירוניה היא שאותם חומרים והתנהגויות שאנחנו צורכים כדי להיות שמחים יותר לטווח קצרצר (או פחות עצבניים, רגוזים ועייפים) מורידים מאוד את רמת השמחה הכוללת שלנו בחיים.

אני קואצ'רית תיכף 30 שנה, ועוד לא פגשתי דוגמא נגדית. עוד לא פגשתי אדם, גבר או אישה, צעיר או מבוגרת, שמשתמשים בצורה קבועה בסמים או במסכים כל היום, ולא מתמודדים עם דכדוך או דכאון. זה גורף, ויש מה לעשות עם זה. קודם נצטרך להבין שזו בעיה. שלהירגע אך ורק מול המסך או עם סמים הורס את שמחת החיים שלנו, את המוטיבציה, הריכוז והסיפוק שלנו בחיים (כל אלו קשורים לדופמין).

בדקו על עצמכם: האם אחרי שגללתם בטלפון אתם שמחים? האם זה רוגע עמוק, או שאתם פשוט נרדמים באפיסת כוחות, מאוחר מדי (וכנראה שלא ישנים שינה טובה)?

הדחקה או ריפוי?

דיברנו על המטוטלת. מה אנחנו בעצם מחפשים לעשות? מה אנחנו צריכים ברגעים הנמוכים, הכואבים האלה? אנחנו, בדיוק כמו ילדים, צריכים כמה דברים:

• חיבור,
• נעימות,
• הכרה בכאב שלנו,
• הבנה וסיפור קוהרנטי של מה שקורה איתנו.

ואת כל הדברים הללו כדאי לנו לקבל גם מבחוץ וגם מבפנים. גם מאחרים וגם מעצמנו. לחלקנו קל יותר לקבל את זה מבחוץ, ולחלקנו מבפנים, מעצמנו. אבל כדאי לנו ללמוד ולייצר בחיינו את שני הערוצים. לגבי ילדים, הכיוון הנכון פסיכולוגית הוא לא לדחוף אותם לפתח הרגעה עצמית מגיל צעיר מאוד, אלא לעזור להם בעזרת הנוכחות שלנו. הנוכחות שלנו והביטחון שאנחנו משרים יעזרו להם לפתח יכולת לקבל ריפוי מאחרים וגם מתוך עצמם.

אז, מה לעשות כשאנחנו נסערים, עייפים, מוצפים רגשית, עצובים וכל מה שאנחנו נוטים להרגיש בערב ובלילה?

נעימות + "בואי נדבר"

כמובן ששיחת טלפון או פגישה פיזית עם חברים, משפחה ובני זוג, או סשן של טיפול או קואצ'ינג הם אופציות מעולות. אבל אני מדברת על המצבים הרבים שבהם אנחנו לבד או שהאנשים שבחיינו לא פנויים, פיזית או רגשית. המהלך הבסיסי הוא מה שאני קוראת לו "נעימות+בואי נדבר".

נעימות זה כל מה שאתם מכירים:

• להנמיך את האורות בבית בערב
• אמבטיה או מקלחת
• חיבוק, להתכרבל במיטה (ביחד, או עם מצעים וכריות נעימים)
• כוס תה
• לצאת להליכה רגועה, לשבת במרפסת
• לשטוף כלים. כן! זה מרגיע וגם יפנק אתכם למחרת בבוקר

אבל אנחנו לא רוצים רק את אלה. אנחנו צריכים גם לקבל ההכרה במה שקורה איתנו וגם לסדר לעצמנו את הסיפור שלנו, הרגשות והמחשבות, בצורה קוהרנטית. כשאני מרגישה מוצפת אני אומרת לעצמי:

בואי נדבר. מה שלומך?

ואז אני עושה את אחד הבאים (ואפשר לעשות כמה מהם ברצף):

• לדבר עם עצמי (אפשר בקול רם). להגיד מה אני מרגישה ומה קורה איתי. אני עושה את זה במקביל להליכה או לעבודות בית, כי טוב לי להיות בתנועה.
• לכתוב לעצמי. אני כותבת יומן ב-Google Docs.
• להתכתב עם GPT. אחרי שעברתי פרידה סיפרתי את הסיפור ואז ביקשתי שיקופים שונים, כמו: מה הפריע לי בקשר שלנו? למה זה היה בלתי נסבל? למה נשארתי שם הרבה זמן?

במקביל לכל אלו כדאי לנסות לעשות נשימות עדינות ולהרגיש את הגוף (מה שאני מלמדת, בין השאר, בספר שלי).

אז מה קורה הערב?

מה שלומכם לקראת סוף הפוסט? אפשר לשאול את עצמכם כמה שאלות:

• באילו הסחות דעת והתמכרויות אני משתמשת? במיוחד בבוקר ובערב.
• האם אני פתוחה להפחית משהו מזה? אם כן, מה?
• האם אני פתוחה לנסות זמן הערב שבו אנסה לפגוש את עצמי ללא התמכרויות? אם כן, איזה זמן?
• מה אני מתכננת לעשות בזמן הזה?

מוזמנים לספר לי בוואטסאפ איך הולך. בהצלחה 🙂