להצליח לעשות שינוי

כל שינוי הוא גמילה

בכל תהליך התפתחות, למידה או שינוי שעברתם או ניסיתם לעבור, עברתם דרך צומת. צומת כל כך יומיומי ומוכר, שכבר לא שמתם לב אליו. כמו פינת הרחוב שלכם. הצומת הוא רגע של קושי, כאב, תסכול או חוסר אונים. 

תינוקות שמתחילים ללכת עוברים את הצומת הזה שוב ושוב, עשרות פעמים בשעה. הם קמים, ונופלים. הולכים צעד, ונופלים. זה קשה, לפעמים יותר ולפעמים פחות. לפעמים זה רק זעזוע קל, ולפעמים הם חוטפים מכה ובוכים. כואב להם, הם מתוסכלים, ואז הם נמצאים בצומת. כיוון אפשרי אחד – להתייאש. לעזוב את זה. להמשיך לזחול או להאחז בחפצים. כיוון שני – להמשיך. להחזיר את החיוך לפנים, את המבט קדימה, ולקום שוב. עם תינוקות אנחנו לא חושבים על זה כצומת, כי יש להם דחף פנימי אדיר להתקדם. אבל זה צומת.

בכל פעם שלא הצלחנו, עברנו בצומת

אותו דבר איתנו. בכל נושא שאנחנו אומרים שלא הצלחנו, שאנחנו לא מסוגלים – עברנו בצומת הזה ובחרנו לעצור. לא היינו מוכנים לשאת את הכאב, את התסכול, את הייאוש, את הבושה, את המאמץ. עזבנו את זה והודענו לעצמנו ולאחרים שאנחנו לא מסוגלים. 

בין המצב של תינוק חסר אונים לבין מבוגר עם יכולות ומסוגלות – עוברים מצבים של כאב ואי נוחות. עוברים בצמתים הללו. בחלקם בחרנו לעצור ובחלקם התקדמנו.

אנחנו מחפשים שינוי

אני מדברת בכל יום עבודה שלי עם שישה לקוחות. נשים וגברים משכילים, מצליחים, חכמים, בד"כ בשנות השלושים לחייהם, ארבעים וחמישים. כל אחד מהם מנסה כרגע או רוצה לעשות שינוי. מעבר. זה יכול להיות שינוי ביחסים. שינוי בעבודה. שינוי פיזי. לסיים תואר. הם נמצאים במצב אחד שבו משהו שהם עושים לא עובד, ומנסים לעבור לתוך מצב אחר, שבו הם פועלים אחרת. זה לא מה שאנשים אומרים בהתחלה. אנשים לא באים אלי ואומרים שיש להם דפוס שהם רוצים לשנות, או התמכרות. אנשים אומרים שיש משהו שהם לא מצליחים בו, או חלום שהם לא יודעים איך לגשת אליו. ואז אני מחפשת את הדפוס. את הצומת שלהם. צומת שבו בצורה שגרתית ולא מודעת הם בוחרים לסגת.

הדפוסים שלנו מכילים את הצמתים שלנו

אישה צעירה לומדת תכנות, והיא נרתעת כשיש שאלה שקשה לה לפתור. זה ללא ספק רגע כואב, מסתכל, מבייש. זה הצומת שלה. היא יכולה להתקדם קדימה או אחורה. להמשיך לחשוב על הבעיה, להישאר בתוך ועם הכאב הזה ולהתקדם, או לסגת – להציץ לרגע בטלפון, לראות מה קורה בעולם. זה יפיג וישכיח את הכאב. במקרה הטוב תחזור אח"כ לאותה בעיה. אבל אולי כבר לא תספיק או לא תזכור, אולי תעבור אח"כ למשהו אחר, והנושא הזה ישאר לא פתור ולא ברור. ההספק שלה יורד, הריכוז נפגע. הציון בקורס יהיה נמוך יותר, והידע חלקי.

גבר צובר טינה וכעסים בנישואים שלו. בכל פעם שקורה משהו שמפריע לו, הוא מגיע לצומת שלו. הוא חש כעס וכאב ועכשיו הוא יכול לסגת ולצבור, או לתקשר. כדי לתקשר הוא צריך לעבור דרך כאב. פחד לפגוע, פחד להיפגע בחזרה. 

גבר אחר אומר שמעולם לא הצליח להישאר לאורך זמן בכושר ובמשקל שהוא שמח איתו. הוא מתחיל פעילות כלשהי או תפריט כלשהו ואז מגיע רגע בו הוא כבר לא רוצה להמשיך. בא לו משהו טעים ולא בא לו לצאת לאימון.

הצומת בלתי נראה

כפי שאמרתי, הצומת הזה בלתי נראה. אנחנו חולפים על פניו ביעף. מגיעים לכאב המוכר שלנו ונסוגים לפתרון המוכר, בלי להתעכב. הרבה פעמים אנחנו נסוגים לעבר שימוש בחומרים או הרגלים ממכרים. טלפון, אוכל, סדרות, גראס, פורנו. או שהמצאנו לעצמנו התמכרויות אישיות משלנו – כמו קריאה, נקיון או אפילו עבודה, אבל לא על הדברים שחשובים לנו באמת. 

אולי בכלל לא שמתם לב שיש כאב בצומת הזה. לא מדברים עליו הרבה. אנחנו רובנו נמצאים בתוך סירות די דומות, ויותר קל ונחמד לתת את התירוצים הרגילים. בסוף יום עבודה למי יש כוח לזוז… האישה המעצבנת שלי כל הזמן עושה שופינג ומי יכול להגיד משהו לאישה… בגיל שלנו אי אפשר באמת לשנות אורח חיים…

אבל יש שם כאב. מסוגים שונים. תסכול. חוסר אונים. כעס שנצבר. יאוש. 

זה לא חייב להיות כאב דרמטי. התחלתי לפני שנתיים ללמוד לתופף. כבר מהשיעור הראשון הבנתי את הקאצ': המורה אומר לי לעשות משהו ואני לא מצליחה. הוא אומר לי לתת מכה מסוימת 4 פעמים, בקצב אחיד. לי זה לא יוצא אחיד. זה מתסכל. על הכאב הזה אני מדברת. ושם יש לי צומת. להמשיך, לשאת את הכאב הזה, לעשות את זה המון פעמים עד שזה יקרה – אולי כן ואולי לא, או לסגת אחורה. להגיד שזה בעצם לא כזה כיף, מבזבז לי את הזמן ומה זו השטות הזו לתופף.

וכמובן שיש כאבים עצומים. התעמתות עם הגיל שלנו. עם המצב הרגשי של הילדים או בני הזוג שלנו. עם מה שקורה סביבנו.

יש שלושה כיוונים בצומת

דיברתי על שני כיוונים. להתקדם ולסגת. יש כיוון נפוץ נוסף: להתקדם בצורה לא בריאה. צורה שדי מהר תהפוך לנסיגה. הכיוון הזה נפוץ בנושאים של אוכל בריא, ספורט או ירידה מסם: אנחנו נכנסים להלך רוח של מלחמה. אנחנו מתעקשים עם עצמנו, קשוחים עם עצמנו – מתוך אגרסיביות. אנחנו נלחמים. משתמשים בכוח הרצון, מתנגדים לדחפים שלנו. אנחנו מותחים גומיה, שבסוף תיקרע. הרבה פעמים זה בא עם פנטזיה: הנה, אני חזק ועקשן ואני אנצח את המפלצת. לא כואב לי. אני מסוגל. תוך זמן קצר כבר אראה כמו דוגמן. אני רואה את העוגה, אני רוצה אותה אבל לא. אני אנצח את זה. בד"כ יש בכיוון הזה גם הלקאה עצמית: מספיק להיות לוזר! לאכול עוגה זה להיות לוזר! אני לא אוכל עוגות! ואז אנחנו מחזיקים איזה זמן בכיוון הזה, סובלים, מותחים את הגומיה, עד שאנחנו נשברים. טוב, אין מה לעשות, אני לוזר. אני אוכל כמה עוגות שבא לי. ובכל מקרה בחיים לא אהיה דוגמן אז מה זה משנה. זה כיוון שנראה כמו התקדמות אבל הוא מחזיר אותנו אחורה מהר מאוד. כך שבעצם גם הוא חלק מההתמכרות שלנו, חלק מהנסיגה. 

איך נראה הכיוון האמיתי קדימה?

אתם יודעים היטב. קחו תחום שבו אתם חזקים. שבו קל לכם ללמוד ולהתקדם. שבו אתם אולי מוכשרים מגיל צעיר. אבי יודע 10 שפות. אחותי כותבת שירים, מלחינה, שרה ומנגנת. אני יודעת לעשות קואצ'ינג, יוגה, לרוץ ולשחות, ואפילו לתופף קצת. בכל תחום כזה אתם פוגשים את הצומת בכל יום – רק שאתם עוברים אותו בקלות, קדימה. גם הצומת הזה לא מודע, אבל הוא קיים.

אתם מגיעים לרגע שבו יש לכם חוסר ידע, קושי, שאלה, ואתם מוכנים לשאת את הכאב. בתחילת הדרך הוא היה יותר גדול, אתם בטח זוכרים. היום הכאב לא גדול, כי אין לכם חרדה ובושה. אתם סומכים על עצמכם. אבל זה כאב. ואתם מוכנים לשאת אותו. אפילו לשאת אותו בטוב. אני אוהבת מאוד את הכאב הפיזי שמגיע בתנוחות יוגה מסוימות. הוא נעים לי. אני לא דוחפת את עצמי באגרסיביות. כל הדיבור הפנימי שלי חיובי. אני חושבת לעצמי שזה טוב לי. שאני מותחת ומשחררת את הגוף. גם ברגעים של תסכול בנגינה אני יודעת מה לעשות. אני פשוט צריכה לעשות את זה לאט יותר, הרבה פעמים, ואם אחרי 10 דקות בערך זה לא הולך בכלל – להמשיך מחר.

הכיוון קדימה הוא להיות ככה בצמתים האלה, בעוד תחומים בחיינו. במיוחד בתחום בו אתם רוצים להשתנות. להסכים לפגוש את הכאב ברגעים האלה. להיות בטוב איתו. להסכים לו. לראות את המצב הזה כהתפתחות שלכם. התחזקות, שינוי. כאב מהסוג הזה יעבור, יקטן, ישתנה. זה לא ישאר ככה. הלמידה שלנו תקרה מהר מאוד. הכיוון ההפוך – הנסיגה – היא זו שמשאירה אותנו עם הכאב הכרוני של הכשלון וחוסר האנרגיה. הכיוון קדימה יכיל שינוי ברגשות שלנו. הם ישתנו. הכאב הזה ישתנה. 

אתם לא מכריחים את עצמכם ומותחים את הגומיה שתחזיר אתכם מהר מאוד אחורה. אתם פוגשים את הקושי אחרת. אולי אתם צריכים עזרה, ללמוד לעשות את זה. חפשו עזרה כזו. 

מילה על דופמין

דופמין הוא הכימיקל שמופרש במוח שלנו וגורם לנו למוטיבציה, לריכוז ולתחושה טובה. כשמופרש אצלנו דופמין אנחנו ממשיכים קדימה. דופמין מושפע מחשיבה. אם אנחנו חושבים בצורה חיובית על מה שאנחנו עושים, הוא מופרש. אם אנחנו דוחפים את עצמנו בכוח, באגרסיביות, מלקים את עצמנו ומחכים לסוף המאמץ, אתם כבר מבינים שהדופמין לא מופרש. להיפך, מלא חומרי סטרס. ממש לא כיף. ולא יעבוד.

עוד על דופמין, מוטיבציה, ריכוז, סיפוק והתמכרויות

אם יש לכם ילדים

בעבר התפיסה החינוכית המקובלת היתה שצריך לחשל ילדים. עבודה קשה, צעקות ומכות היו מנת חלקם השגרתית של ילדים, מתוך כורח המציאות ומתוך רצון להכין אותם לחיים האמיתיים והקשים. דור ההורים שלי, הבייבי-בומרס, ברובו כבר עבר לכיוון של להבין ילדים, להתחשב בהם ולנסות לשמח אותם – אבל עדיין החיים היו יותר קשים מהיום, וילדים כמוני התמודדו עם קשיים, למדו והתחזקו. הורים בגיל שלי כבר הלכו רחוק מאוד בכיוון הזה של נוחות, הקלה ופינוק של ילדים, ממגוון סיבות. אנחנו מנסים לרפד את המציאות שלהם כך שתהיה מיטיבה ונעימה.

אבל פיתוח יכולות עובר דרך אי נוחות וכאב. 

אם יש לכם ילדים, יש תחומים שלימדתם אותם ויש כאלה שלא. יש כישורים שפיתחתם אצלם ויש כאלה שלא. אולי הילדים שלכם לא יודעים לארוז תיק לבריכה, להכין ארוחה פשוטה או לערוך קניות במכולת – כי בנושאים האלה, לימדתם אותם לסגת בצמתים הללו של בלבול וכאב, או לא לגשת אליהם כלל. הפוך, גם. אם לימדתם את הילדים שלכם לכתוב שיר, לצייר יפה, לטפל בכלב או לבנות סוכה – דחפתם אותם קדימה, באהבה ובהתמדה, בצמתים הללו של חוסר יכולת. 

יש צמתים בהם לימדתם אותם לסגת, ויש כאלה בהם נתתם להם דחיפה אוהבת בישבן, קדימה. 

כשהבת שלי שכחה מפתח

לבת שלי יש הפרעת קשב. כשהחלה להסתובב עצמאית, קרה האירוע הראשון שבו שכחה לקחת מפתח. זה צומת. ברגע הזה יכולתי לוותר, ולהנחות אותה לוותר. יכולתי לרוץ בחזרה מהר הביתה, ולפתור לה את הבעיה. כך היתי יוצרת סיטואציה שבה בעצם לא קריטי לקחת מפתח. לא רציתי לעשות את זה. כשצלצלה אלי, תמכתי בה. אמרתי לה שאגיע הביתה כעבור שעה וחצי. הצעתי לה לצלצל באינטרקום של השכנים ולבקש להיכנס, או פשוט לחכות בחצר, אם היא מעדיפה. לא נזפתי בה – זה רק היה מחליש אותה, גם בצומת הזה וגם בצמתים דומים אחרים. כל החוויה הזו היתה לא נעימה, אבל לא קשה מדי. היא שכחה מפתח מעט מאוד פעמים בהמשך.

האם יש שינוי שאתם כבר מוכנים אליו?

בכל תחום שאתם רוצים לשנות או לקדם, שאלו את עצמכם מה הדפוס שלכם. מה הפעולה שאתם עושים שוב ושוב, שלא עובדת. שלוקחת אתכם אחורה. ואז נסו לזהות את הצומת. מה הקושי שאתם בורחים ממנו? לאן אתם בורחים? השאלה הבאה נוגעת לכאב. מאיזה כאב אתם מנסים להימנע? מה יעזור לכם להתמודד איתו?

נ.ב. למה אמרתי שכל שינוי הוא גמילה?

כי יש כיוון אחד – אחורה – שאנחנו מכורים לו. התרגלנו אליו, המוח מכיר ומחפש אותו ואת התגמול שלו. אם נבחר כיוון אחר נחווה תסמיני גמילה, אבל אל תרתעו. גמילה – גם גמילות די קשות – היא לרוב עניין של כמה חודשים, לא יותר. גמילות מסוימות יכולות להיות קצרות להפתיע, ותקבלו הפתעות גדולות. טיפ אחרון – פעילות ספורטיבית כלשהי עוזרת לכל גמילה ושינוי שאני מכירה.

פרקטי-טוק לוואטסאפ

לקבל השראה, עניין, מוטיבציה:
מדי שבוע תקבלו לוואטסאפ
מאמר או פרק מהפודקאסט.
ללא ספאם. מעל 1000 איש מקבלים.

להצליח עם הפרעת קשב

יצירתיים, סקרנים וחושבים מחוץ לקופסה, וגם בלגניסטים ומתפזרים מדי?
אולי יש לכם הפרעת קשב? בואו לשגשג, לפרוח ולהצליח הרבה יותר בחיים. 
קורס מעצים ופרקטי.
מחיר השקה 360 ש"ח.

דברים טובים למייל

החומרים הכי טובים שלי בנושאי התפתחות אישית. כווני חשיבה חדשים
ודחיפה עדינה קדימה. אחת לשבוע.

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם: