היום שבו המוטיבציה שלי להפסיק להשתמש בכעס כלפי ילדה גדלה מאוד, היה כשהבנתי שאני מלמדת אותם להתכופף בפני כעס. לוותר כאשר כועסים עליהם. זה היה שיעור שבהחלט לא רציתי ללמד. זה ככה בהורות. השיעור שאנחנו מלמדים בפועל, שונה בתכלית מהשיעור אותו רצינו להעביר.
בשלב כלשהו רובנו מעוניינים לא לכעוס. וזה לא קל, מכמה סיבות:
- יש לנו הרבה כעס צבור, ואנחנו לא יודעים איפה ואיך לפרוק אותו.
- כעס עובד בטווח הקצר. זה כמו כדור נגד כאב ראש. כשהראש כואב, קל להתפתות לקחת אותו, כי הוא יעזור רגעית – גם אם רציונלית אנחנו יודעים שלא פתרנו דבר בכך. מה שגרם לכאב לא נפתר. הכאב יחזור, ואנחנו נחזור לאותו המקום, ובריאים קצת פחות.
- התרבות שלנו מאוד סלחנית כלפי כעס הוצאת כעס אחד על השני במערכות יחסים. זה נתפס כחלק לגיטימי של הקשר. אני מסכימה חלקית. הגיוני ולגיטימי שחשים תחושת כעס. זה לגיטימי, כי כל תחושה היא לגיטימית. מה שהרסני הוא שימוש בכעס. להפנות אותו אל אדם אחר, ולהאשים אותו שהוא מקור הכעס. זה כמו להרביץ לו. הוא חש תחת התקפה לא פחות מאשר אם היינו מרביצים.
"לא מרביצים!!!"
פעם, לפני שנים, חברה של בתי בעטה בה. אמה של הילדה כעסה כל כך והחלה לצרוח על בתה: לא בועטים!!! לא מרביצים!!! לא מתנהגים כך לחברה!!! האשה רתחה כל כך, שאני עצמי נבהלתי ממנה. התגובה שלה היתה ממש אלימה. אז אם המסר שרצתה להעביר לביתה היה "לא לבעוט" או "לא להשתמש בכוח", המסר שעבר בפועל היה יותר של "בהחלט משתמשים בכוח, בעיקר כלפי קטנים וחלשים", ו"אם כועסים, סביר להוציא את הכעס על הסובבים, בעיקר על הקרובים לנו".
האם כועסים על תינוק בן יומו?
כעס הוא איתות בשבילנו לכך שאנחנו לא באמת עומדים בעמדת אחריות למצב. נרדמנו בתפקיד כלשהו. כמו כשהיינו תינוקות. התינוק לא אחראי לאספקת המזון שלו. הוא כועס, כי המזון לא מגיע, וזה לא בשליטתו, והוא מנסה לשלוט בספקי המזון (ההורים) בעזרת הכעס והצעקות. זו הדרך היחידה שלו.
מעטים כועסים על תינוק בן יומו (הרגשות אחרים בד"כ – תסכול, יאוש). אם אנחנו מרגישים אחריות מלאה – לא במובן של אשמה, אלא במובן של היותנו מקור למצב, בעלי השפעה על מה שקורה ועל הקשר, מה יש לכעוס? גם אם עולה תחושת כעס, אנחנו יודעים שאנחנו פה בתפקיד "המבוגר האחראי". אנחנו יוצרים את הקשר. לא נפעל מתוך כעס כלפי תינוק, ולא נפרוק על התינוק את הכעס (אם כן – פנו לעזרה מיידית). הכעס הוא חלק מינורי מאוד ביחסים שלנו עם התינוק בשלב הזה, גם אם הוא קיים. אם אנחנו באמת רואים את עצמנו כמקור למה שקורה, אז אין בסיס מחשבתי לכעס. אולי יש תחושת כעס, אבל אפשר לעבוד איתה בשיטות רבות ושונות, והיא תעבור, כמו כל תחושה.
בהמשך, כאשר התינוק גדל, תחושת האחריות שלנו נפגעת. אולי כשנסיונות מסוימים שלנו נכשלים. אנחנו לא יודעים איך להשפיע על הילד, ומתחילים להשתמש בכעס. אנחנו במידה מסוימת חוזרים להיות תינוקות – מרגישים חסרי אונים, ופונים לכלי היחיד שאנחנו יודעים שיעבוד – הכעס.
איך השארנו את השירותים אחרינו?
בקורס אימון שלמדתי בו בלנדמרק, היתה לנו משימה: כל שירותים שאליהם נכנס, כולל שירותים ציבוריים, אנחנו צריכים לנקות אותם. אנחנו תמיד נשאיר אחרינו שירותים נקיים יותר מאשר אלו אליהם נכנסנו. זה היה אמור להרגיל אותנו לכך שבכל סיטואציה אליה נכנס בחיים, נשאיר את המצב טוב יותר מאשר מה שהיה לפני שהגענו. נשאיר את האנשים האחרים מועצמים יותר, שמחים יותר, עם תובנות. ברור שלא נלכלך את המצב.
האם אנחנו עוצרים לחשוב איך האדם השני נשאר אחרי שנזפנו בו? פרקנו עליו את הכעס שלנו? ביטלנו את השקפת העולם שלו? יתכן שהוא עשה משהו לא הולם כלפינו. יכול להיות. אבל מה אנחנו עשינו לו עם התגובה התוקפנית שלנו? איך השארנו את הילד הנזוף בלי שהבין מה בדיוק לא היה בסדר, וללא ספק בלי שהובן?
טיפים לשלוט בכעס
אין לי טיפים איך להתגבר על כעס או לשלוט בו, ואני לא חושבת שטיפים עוזרים. למעשה, אני לא חושבת שצריך לשלוט בכעס. צריך לחתור למצב שבו פשוט לא נכעס כל כך הרבה. וזו עבודה לא פשוטה. במאמר הזה בעיקר רציתי לתת את המוטיבציה. אפשרי שיהיו לנו רמות הרבה יותר נמוכות של כעס בחיינו, אם נכיר בכך שהכעס הוא שלנו – משהו שנובע מתוכנו, ולא בגלל מה שהאדם השני עושה. האדם שמולנו – ילד או מבוגר – הוא רק טריגר שמקפיץ אותנו. הכעס הוא שלנו, מתוך חוויות ותפיסות שלנו, ועבודה רגשית ומחשבתית – כמו זו שעושים באימון אישי וסוגי עבודה אחרים – יכולה להביא אותנו למצב פנימי שונה לגמרי, ומתוך זה – מצב חיצוני שונה.