להפרד ביחד

להפרד ביחד

עברתי פרידה וגירושים, ליוויתי אנשים בתהליך הזה, ואני יכולה להעיד: אפשר להפרד ביחד. בתור תהליך משותף. שונה כל כך מהסצינות ההוליוודיות של "תצא מפה עכשיו! ואתה כבר תשמע מעורך הדין שלי!"

ב – 5 השנים האחרונות של הנישואים של אורי ושלי, הפרידה היתה על השולחן. בהרהורים ובשיחות מדי פעם. בדיחות קטנות ורלוונטיות: אולי זהו? היו 15 שנים טובות, גידלנו ילדים לתפארת ובנינו את עצמנו, אולי זה מספיק? אם פעם בשנה הינו ממלאים כרטיס לוטו, אורי היה מושיט לי את הכרטיס ואומר: טוב, סאל, אם לא נפגש יותר אז תבלי. 

לא זוג – עוד יש בניה

בשלב כלשהו היה ברור שאנחנו כבר לא זוג רומנטי, אבל שנינו ידענו שאנחנו צריכים עוד לבנות את עצמנו כלכלית. המשכנו לתמוך אחד בשני לזה. אני בניתי אתר חדש ואורי קנה ציוד לערוך ניסויים לקראת הסטרטאפ שרצה לפתוח. שילמנו על זה יחד. כמובן המשכנו לטפח את הילדים.

יום אחד הרגשתי שזהו. כאן אנחנו נפרדים. עדיין לא היה לנו כסף לשתי דירות. אז המשכנו לגור ביחד. אבל הודענו לילדים ולמשפחה שאנחנו פרודים. התחלתי תהליך של לתמוך בכולם בסיפור הזה. הילדים (שהיו בני 12, 15) בכו והיו צריכים חום ותשומת לב. המשפחה המורחבת היתה נסערת. ואורי ואני ישבנו פעם בכמה ימים ליד שולחן המטבח ודיברנו על מה שקרה ומה שקורה. אני היתי נחושה לעבור את השינוי עם טעם טוב בפה, בסופו של דבר. היו שנים טובות. נכון שזה כבר לא זה. אבל לא נהרוס את מה שהיה. נעבד את הכעסים והאכזבות. ניקח אחריות. 

כשאתם ממש קרובים…

יש לי כמה סשנים בשבוע עם קולגות – 2 מאמנים ו – 2 פסיכולוגים. אנחנו מחלקים את הזמן שווה בשווה וכל אחד בתורו תומך בשני. בסשנים שלי עיבדתי רגשית את כל מה שקורה. אחד הפסיכולוגים אמר לי:

כשתהיו שוב כל כך קרובים, כאילו שיכולתם לחזור – אתם מוכנים להפרד.

עשינו הפרדה כלכלית. קראתי על המודל שנפוץ באירופה בקרב זוגות נשואים: כל אחד מנהל את עצמו בחשבון בנק נפרד, עבור ההכנסות וההוצאות האישיות שלו, ומנהלים חשבון משותף עבור המשפחה, אותו מכסים יחד. אלי חצי חצי ואולי בחלוקה אחרת. כך עשינו. עד שיום אחד, אחרי סה"כ שנה וחצי שהינו פרודים, הרגשתי שהתהליך הושלם. אנחנו יציבים מספיק, כלכלית ורגשית. סידרתי דירה לילדים ולי, ועברתי. אותה שכונה, והילדים אצלי חצי מהזמן. אנחנו חברים, מדברים מדי פעם, מנהלים יחד את מה שצריך ועוזרים אחד לשני כמה שאנחנו יכולים. 

אהבה היא אדמה, יחסים הם בית

דימוי שהלך איתי לאורך השנים האלה: 

אהבה היא כמו אדמה. היא הבסיס להכל, והיא נצחית. אני אוהבת להגיד – לעצמי, לאורי, לילדים, ללקוחות – love never dies. 

על אדמה בונים בית. על בסיס האהבה בונים יחסים, וחיים בתוכם. גרים בתוך הבית. בית יכול להבנות וגם להיהרס. אדמה היא אולי נצחית, אבל אפשר למות מקור אם יש רק אדמה, ואין בית להתחמם בו. בינינו היתה ותהיה תמיד אהבה. נציל את החיים אחד של השני אם נצטרך. אבל כבר אין על האדמה הזו בית. ואנחנו צריכים לבנות לעצמנו בתים אחרים. 

עדיין שווה להבדיל בין אהבה ליחסים, בין אדמה לבין בית. לא צריך להרוס ולהכחיש את האהבה כדי להפרד. גם לא צריך לקרות אסון כדי להפרד. פעם החיים היו יותר קשים. לחיות בנפרד היה כל כך קשה ומסוכן, שהיה הגיוני להפרד רק אם יש אסונות. אלימות. התעללות. טירוף. אבל הזמנים השתנו. אנחנו מחפשים היום אושר, הגשמה וסיפוק יותר מאי פעם. מותר להפרד גם אם רק חושבים שזה יהיה יותר טוב.

אפשר ללמוד פה מהתפיסה הפוליאמורית (גם בלי לאמץ את הפרקטיקות שלה…). מותר, אפשר והגיוני להמשיך לאהוב אדם גם אם אתם כבר בזוגיות אחרת. זה לא שחור לבן, 0 או 1. אפשר לחתור לבסס בחזרה את האהבה גם אם היא התערערה, ומותר להפרד ולעבור הלאה גם אם אוהבים. 

מתישהו יכולים להניח לכעס

מתישהו מצליחים להניח לכעס. לאי ההבנות שכבר אי אפשר יהיה להסדיר. אולי בהתחלה זו הדחקה, אבל האידיאלי יהיה להניח לדברים באמת. לאחר עיבוד רגשי מספיק. בנפרד, ובשאיפה – יחד. בשיחות משותפות. להבין מספיק מה היה עבורכם ועבור השני – כדי לסלוח באמת. כדי לראות את הצד השני באמת. על כל היפה והטוב בו ועל הקשיים והמורכבות. בדרך אולי תהיה בושה. על מה שלא ראינו, מה שלא הצלחנו לשמוע, על הטעויות שעשינו. מתישהו תגיע חמלה. עמוקה.

מתוך חמלה אפשר להכנס למוד של פרידה ביחד. לתמוך ולעזור. אנחנו שני אנשים שחלקנו יחד חתיכת מסלול חיים, ועכשיו מנסים להבין איך להמשיך מכאן. מחלוקות יהיו. כמו שיש בכל שלב ביחסים. עוד יהיו קשיים, התנהגויות של בן הזוג שאנחנו לא אוהבים, וימשיכו לצוץ פגיעות ישנות. ככל שאנחנו יותר חזקים כך לפעמים דברים כואבים יותר יעלו. אנחנו יותר מוכנים לזה, ועכשיו אפשר להתמודד איתם.

ההצעה שלי היא להמשיך ללא לאות לחפש בתוכנו את האהבה.

Love them anyway.

במצב בריא של אדם הוא יכול לאהוב כל אדם אחר מעומק ליבו.

מילה על הקשר עם הילדים

מה שאני מתארת כאן שונה מהגישה המקובלת כלפי פרידה. תהליך כזה דורש לחנך את עצמנו (לפעמים בניגוד לאינסטינקט שלנו…) וגם ללמד אחרים. שזה אפשרי. שזה מה שאנחנו עושים. גם את הילדים. הם רואים מסביבם פרידות גרועות, ובכלל פרידה היא מפחידה – והם פוחדים. התפקיד שלנו הוא להרגיע אותם. שההורים שלהם אוהבים אחד את השני – גם אם הם נפרדים. אם אתם יכולים לומר את זה באותנטיות – זה יהיה אדיר עבורם. הם ילמדו. שאפשר לאהוב ולעשות שינוי, כולל להפרד. זה מרגיע. חלק מהעולם שלהם מתערער – אבל לא הכל. חלק מהותי נשאר.

אנשים פוחדים לבלבל ילדים. רוצים לעשות את המעבר חד. לא לדבר על הפרידה לפני – למה להלחיץ אותם לפני הזמן? ולא לדבר יותר מדי גם אחרי. נפרדים וזהו, שלום. אין קשר. אם יראו אותנו יחד, אולי בארוחת שישי או ביומולדת – זה יבלבל אותם. לא ידעו אם נפרדנו או לא. אני לא חושבת כך. ילדים, גם תינוקות, מבינים כל כך הרבה מעבר למילים. הם יכולים להבין מורכבות. וכל סימן של אהבה הוא בעיני משאב. מצמיח, מגדיל, מחייה. אהבה חשובה יותר מאשר קונסיסטנטיות מלאכותית.

אני גדלתי לתוך פרידה כזו. אחרי כמה שנים מהגירושים של ההורים שלי הם כבר היו חברים. לפעמים ארוחות שישי משותפות יחד עם אשתו של אבי. עזרו אחד לשני הרבה לאורך השנים. תמיד דיברו באהבה אחד על השני. פרידה היא תמיד קשה לילד, והיתה קשה עבורי, אבל אני חושבת שלמדתי שיעורים טובים מאוד מהדרך שבה הם היו יחד אחרי הפרידה.

לפעמים השני מאוד פגוע

לפעמים האדם שאתם נפרדים ממנו או שנפרד מכם מאוד פגוע. אולי ברמת ההפרעה הנפשית, למשל נרקסיזם. אולי הוא מתנתק ולא מוכן לתקשר כלל, או תוקפני. יכול להיות שהוא נלחם בכם בצורה לא הוגנת. התפקיד שלכם הוא כפול: להגן על עצמכם וגם עליו. כמה שאתם יכולים. מעט או הרבה. לעבד את הרגשות שלכם – שיחות לעצמכם – כמה שאתם צריכים, ולחתור לאט לאט למצב שבו לא תופעלו רגשית על ידו, ורק תצטרכו לעשות את הסידורים הפרקטיים כדי להפרד בצורה הטובה ביותר האפשרית.

זריקת אנרגיה יומית

אני קואצ'רית ושולחת כל יום הודעת וואסטאפ קצרה. רעיונות, עידוד וכלים.
רוצים לקבל? כאן מצטרפים.

רוצה עוד למייל?

רוצה לקבל את החומרים הכי טובים שלי בנושאי התפתחות אישית?
כווני חשיבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה. כאן מזמינים:

אולי יעניין אותך גם: